↧
מחשבות על שמחה ותודעה - כנס מדע ותודעה מס' 9
↧
מלגה לגלות
מלגה לגלות
Q
הֵיכָן שֶמזוודות נוֹפְלִות עַל צִידָן וְנֶעֱלָמִות
מֶרְחָב גָדוֹל מִסְתָּמֵן לְאִיטוֹ
הֶעָבָרבִּלְתִּי צָפוּי
שוּב
לְפִיכָךְ:
הַוַועַדָה לְקְרוּאָסוֹן שְקֵדִים וְאֵירוּעִים מוֹחִיִים
מָזְמִינָה לְהַגִיש מוּעֲמָדוּת
לְקַבָּלָת מִלְגָה לְגָלוּת
מוּזְמָנִים פְּלִיטֵי שָחוֹר לָבָן
מַסְכִּימִים כְרוֹנִיִים עִם צִיפִּיָיה לְנֵפֶץ פִּתְאוֹמִי
מְאַבְּדֵי פֵּשֶר אֲבָרִים וְקוֹל
גַנָבֵי מִזְוָודוֹת מִילִים תְלוּיִים לְמֶחֱצָה,
נִמְנָעִים מִדֵעָה ושוֹמְרֵי מִסְרוֹנִים
יֵש לִשְלוֹחַ יְמֵי עוֹתָקִים הַכּוֹלְלִים
קוֹרוֹת לְלֹא קִירוֹת
לְפָחוֹת צוֹמֶת מִתְנוֹעֲעָת אַחַת
רְשִימַת סְדָקִים מוּכָחִים.
עַדִיפוּת לְבַּעֲלֵי תְאָרִים לְמַחַנוֹת,
לְבְּתוּלִים קְבוּעִים, לְזְנוּת,
לְהַפְנָיָית מַבָּט, לְהִתְעַלְמוּת
יֵש לְצָרֵף מַצְפֵּן זִיכָּרוֹן בְּקוּפְסָת עשן קְלַאסִית
רֵיח לֶחֶם אָבוּד וּנְשִירָה אִילֶמֶת שֶל גַ'קָרָנְדָה
בִּרְשִימַת הַמַמְלִיצִים יֵש לִכְלוֹל אֶת הַדְמוּת הַאַחָת
אֵלֵיהַ אָתָה כּוֹתֵב
Q
אִם כִּי וְכוּ'וְכוּ' - מְיוּעֶדֶת לְכָל הַמִינִים
↧
↧
שלוש כוסות קפה
כוס קפה אחת
כוס הקפה השנייה
כוס קפה שלישית
כוס הקפה השנייה
כוס קפה שלישית
↧
זמן המדבר
ללא ההגנות הרגילות שלנו, מחוץ לדפוס התנועה וההתנהגות הרגילים, אנו חייבים להיות ערים.
אינני רוצה להיות ער בדרך כלל. זה מפחיד, זה כואב, זה לא נוח. עוד מעט, עדיין אינני מוכן, בפעם אחרת. אלו הדברים שאני אומר כאשר שמיכת ההתנהגות הרגילה שלי נמשכת ונעלמת ואני ממצמץ מול האור המסנוור של המציאות. המציאות היא מסתורית. מה יש מאחורי הסלע הגדול? מה נמצא מאחורי העיקול בואדי? מה מתחבא במים השחורים של הגב? בדרך כלל הפחדים שלי. בדרך כלל ידיעת המוות והסופיות המשותפות לכולנו, אבל כה נוח להתעלם מהם מתחת לבגדים ולמכשירים.
האם אני יכול להיכנס לגב הקר עם מסכת הרפיון שלי? לא. עלי להשאירה בחוץ. האם אני יכול לטפס על הסלע עם דפוס הרישול שלי? לא. עלי להשאירו מאחור. האם אני יכול להשתמש בחבל עם תבנית חוסר האמון שלי? לא. עלי להשאירה מאחור. כה קשה. כה קל. כה נפלא.
↧
מאסאקו באן - תערוכה - Masako Ban - Exhibition
נירקוץ NirKutz
מאסאקו באן - תערוכה - Masako Ban - Exhibition
לונדון V&A, ונציה גוגנהיים, ברלין באוהאוס, ניו-יורק MOMA, טוקיו אקריליק
Image may be NSFW.
Clik here to view.![]()
Clik here to view.
↧
↧
habitat
↧
ריקוד מופלא עם ילד Kururunfa Kata with my baby boy. By Abraham Yuan Tsur Sensei
יצירת אמנות של ריקוד מופלא: לוחם וילד.
כל הקשת התודעתית והרגשית שבין אב לבנו הפעוט: רוך והגנה, משחק ולחימה, ראשוניות ומיומנות, נביטה ובשלות, חניכה בסטודיו.
קישור לסרטון ביוטיוב:
יואן צור עם ילדו בביצוע קטה קורורונפא
כל הקשת התודעתית והרגשית שבין אב לבנו הפעוט: רוך והגנה, משחק ולחימה, ראשוניות ומיומנות, נביטה ובשלות, חניכה בסטודיו.
קישור לסרטון ביוטיוב:
יואן צור עם ילדו בביצוע קטה קורורונפא
↧
אנחנו מחפשים למחזור 8: אנשי ונשות שטח וטיפול עם מחשבה נועזת, כישרון טיפולי ורצון ללמוד שפה חדשה לתחומי יישום חדשים
מהי בריאות קהילתית?
התוכנית הבינתחומית לטיפול שטח בסמינר הקיבוצים מגיעה לשנתה העשירית.
התכנית נבנתה עם הבנה וצפי לסוגיות הצפיפות המרחבית, הצפיפות החברתית, שינויי האקלים.
התכנית מלמדת ידע צבור מהשטח עם התמחות במצבים ותודעה בתנאי קיצון.
אנחנו מחפשים למחזור 8: אנשי ונשות שטח וטיפול עם מחשבה נועזת, כישרון טיפולי ורצון ללמוד שפה חדשה לתחומי יישום חדשים.
↧
"וואבי-סאבי", "דרך התה"ויופיו של הפגום / אדריכל אריה קוץ
צללים בהירים Bright Shadows
Bikaku Studio
גלריה פריסקופ
Bikaku Studio
גלריה פריסקופ
אוצרת: שרי פארן
"וואבי-סאבי", "דרך התה"ויופיו של הפגום
אדריכל אריה קוץ
כניסתו של הזן-בודהיזם ליפן במאה ה-12 התחילה תהליך של השפעה עמוקה על האסתטיקה היפנית שנמשך מאות שנים. שיאו של תהליך זה במהפכה האסתטית של סוף המאה ה-16 שאותו הובילה קבוצה של אינטלקטואלים מקיוטו במסגרת שהם ניסחו כ"דרך התה". קבוצת האסתטיקנים של "דרך התה"הביאו אל קדמת הסצינה התרבותית מוצרים לכאורה "פגומים"תוך התפעלות מהפגום, המעוות, ה"חלוד", גילויו מחדש של הנטוש והזנוח - לעיתים קרובות בתפקיד חדש – כל אלה במופע החזותי של האסתטיקה שגיבשו אז והידועה גם כ"וואבי-סאבי".
לאסתטיקת ה"וואבי-סאבי"נדרש יותר זמן מהסגנונות היפניים האחרים למצוא את דרכה למערב. הראשונים לגלות אותה בהתלהבות הם יוצרים מרכזיים בתנועת Arts and Crafts הבריטים. הפער בין התוצרים ה"חלודים", "פגומים"או "מעוותים"של יפן לבין האומנות הצבעונית והקישוטית של המערב הזין את התנועה שבמרכזה חזרה אל המקורות של האומנויות והמלאכות המסורתיות ואל ה"אמת"שיש במלאכה הכפרית ה"פונקציונאלית". נוצרו קשרים ישירים בין התנועה הבריטית לבין יוצרים מרכזיים ביפן. החשוב בהם הוא הקשר האישי האמיץ בין הבריטי ברנרד ליץ'לבין אומן הקרמיקה היפני שוג'י האמאדה. משם ה"וואבי – סאבי"הולך ומוצא את מקומו במקומות רבים במאה העשרים, חלקם בקשרים משניים ושלישיים. יצירותיו של ג'קסון פולוק למשל אמורות להזכיר לנו כי זו תרבות יפן שפתחה לאומנויות את האפשרות לתת לתהליך היצירה ולשיטות העבודה להשפיע על התוצר הסופי באופן חד וברור וגם לעיתים באופן בלתי נשלט בחלקו. הרעיון הזה, הזר לאמנות המערב ההיסטורית, בא ישירות מהמהפכה של המאה ה- 16 ביפן.
בתערוכה בגלריה פריסקופ מציג סטודיו BIKAKUאינטרפרטציה אישית וישירה למורשת היפנית הייחודית הזו.
במגוון היצירות המוצג כאן תוכלו לראות את עקבות תהליך העבודה והשפעתו הישירה, בחלקה לא לגמרי נשלטת ובמכוון, על התוצר. עבודת הפרזול והנפחות, העומדת ביסוד היצירות, משאירה באורח קבע את חותם הכלים והתהליך על המוצר. לפגמיו הטבעיים של חומר הגלם נמצא ביצירות של BIKAKUמקום מרכזי. הפגמים אינם מוסתרים אלא מובילים את אופיו של המוצר. ישירות מבית היוצר של אומני "דרך התה"אנחנו רואים את החיפוש של BIKAKUאחר חומרים "טריויאליים"כמו חוטי החיזוק של טפסני בניין או מוטות פלדה של בטון מזויין. לחומרים מוענק מקום חדש, שונה מזה שאליו נוצרו מלכתחילה. ברוח דומה מוענקים חיים חדשים לברזלים מבניינים עתיקים ונטושים במסגרת היצירות העכשוויות של הסטודיו
↧
↧
אתה אלוהים אני אלוהים / קץ הדימוי 1998
אתה אלוהים אני אלוהים
את/ה אלוהים. אני אלוהים. הנייר אלוהים. העט אלוהים, החלון, האור, המכוניות, הדרכים, הלחם, הציפורים, העשב, הצואה, הפנינה, העולם, הכל אלוהים. בהבנתי את עצמי כאלוהים וכחלק מאלוהים, אני חייב לקחת אחריות. בחוסר הבנתי את עצמי כאלוהים אני מטיל את האחריות ואת סדר הדברים על מהות דמיונית חיצונית לי. גם זרקתי את עצמי מהשלם, מגן העדן, גם הפקעתי מתחת ידי את יכולת ההחלטה הבחירה והביצוע. מה שנותר לי זה להתפלל לצלם חסר הצורה הקבועה שכן הוא משתנה מאדם לאדם מתופעה לתופעה. לקוות שההחתמה עלתה יפה ושהדימוי או הדמות שהלכתי אחריהם הם אכן הדבר הנכון ולקוות לטוב, לתקווה, והיפוכם הבו זמני, הכאב והאובדן.
בהבנתי את עצמי כאלוהים אני מחויב לבחור. אני מחויב לכל רגע פעולה נתון בזמן. בהיותי מחויב לכל רגע פעולה נתון בזמן, זמני הופך להווה מתמשך ומושגי העבר והעתיד מאבדים את ברק התקווה והתקפות שלהם לטובת השתאות על רגע הפעולה עצמו. כיון שלא רק אני אלוהים אלא גם אתה ואת והכל, פעולתי כפרט אינה אבסולוטית. פעולתי כפופה לעיקרון של הבוזמניות וגורמת במקביל לפעולות וצורות אחרות בו זמנית, יוצרות ונוצרות. החלטותיי נראות כלא משפיעות. אבל, ביכולתי מתוך החלטה ובחירה והצמדות לפעולה חוזרת ושינון, להגדיל את המשקל הסגולי של פעולתי ולעצב מודול –צורת יסוד ברורה בתבניתי. צורת יסוד עצמאית שתחרוג מהתבנית שבה נוצרה. תיוולד. בזאת ביצעתי מעשה בריאה. שכפול. אופציה של בריאת יקום.
המודול, צורת היסוד מטופחת ומתוחזקת ומלוטשת על ידי, עד לערך שבו תעבור הפעולה גבול של משקל סגולי, אל מעבר למסה קריטית, לדרגה או מצב של ייחודיות. היא תעמוד בפני עצמה. אז ייפרש ממנה גריד שלם בתבניתה. מרחב שקוויו כיווניו נגזרים ממנה. גריד זה הוא עדיין בחזקת כוח. אבל ככל שאשקיע מאמץ בשכלול וליטוש צורת היסוד שלי תתחיל זאת לשכפל את עצמה ותוציא את הגריד מהכוח אל הפועל.
לבצע את ליטוש הצורה מתוך רצון לכיבוש היקום הוא דבר הנידון לכישלון, מכיוון שהוא חסום למשוב ותקשורת, מהיותו משתמש בכוח, מבטל צורות אחרות ומפלה. לשינון ולליטוש לבדם יש את קסם הניסוח היכול להוליך את העוסקים בהם להבנה. "…מתוך שלא לשמה, בה לשמה…". לבצע ליטוש מתוך אהבת השלמות והפעולה יכול לשנות את הסביבה. עצם הידיעה לבדה משנה את אופי הקישורים בין אחד למארג ומתחולל שינוי.
בהתחשב בבוזמניות קיימים יחד אתנו אין סוף מרכיבים במסיבה היקומית הזאת, ובאופן מוזר ונפלא עלינו להכיר בקיומם ובאותו זמן לעשות את עבודתנו כאילו דבר אינו קיים. אחרת עשייתנו תתקע או תתקיים בצורה חלקית. כאשר אתה אוכל, תאכל. אל תחשוב. אחרת האוכל יתקע לך בגרון. הדרך להכיר בקיומם ובכל אופן לא להכיר בקיומם היא רק בתוך פעולה של הווה מתמשך. אז קיומם בפעולה אינו קיים עבורי, וכך גם תנאי העתיד והעבר נעלמים מכיוון שאיני מקיים יותר עבר ועתיד ובזאת אני ופעולתי הופכים לחופשיים. כאשר מופיעה תופעה בהווה המתמשך שלי אני מקיים אתה בפליאה את מערכת היחסים הנדרשת שגם היא נעלמת מעבר לאופק ההווה המתמשך, אבל, אני איני הולך לשם. הליכה לשם תיצור את ממדי העבר והעתיד ותפגע בשלמות הרגע של פעולתי. מצד אחד ההווה יוצר באופן אוטומטי ובוזמני מעצם הגדרתו את העבר והעתיד. מצד שני איני חייב להיגרר לשם ובידי ההחלטה וכושר שיווי המשקל, הנלמד, להישאר על מקומי. כאשר אני נגרף –יש זמן. כאשר אני נשאר, אני על זמני. והדרך? והתנועה? אלו מתחוללים בכל מקרה דרך פעולתי וקיומי.
כל אדם הוא יקום שלם. כל אדם הוא עולם. לכל אדם יש את הצמחייה שלו, את החי שלו, ואת הספירה שלו. הספירה היא שכבת מגן. הספירה צומחת מאתנו.
כל קבוצת אנשים חולקת עולם הגדל יחד אתה ומתאזן יחד אתה. הם יוצרים מערכת אקולוגית מורכבת בעל איזונים ייחודיים לה. הפרת האיזון מייצרת קונפליקטים ברמת קבוצה ופרט. הפרט הבודד במובן זה הנו קולקטיב שלם וחלה עליו אחריות שלמה להחלטותיו. המערכת מתקיימת על מזון משותף, אויר משותף ומים המהווים אוכלוסיות בפני עצמן. וכן רוח, תחושות, מגמות ומגע. מערכת מסוג זה יוצרת סביבות של קיום נלווה כמו מכרסמים ליד בני אדם וסביבתם הביוגנית הפנימית והחיצונית. כל מערכת היא בעלת רצון התפשטות ושכפול. ישנה דרך של שיכפול כוחני, גניבה והשתלטות על טכנולוגיה, אבל היא סובלת מקריסות ואי יכולת התפתחות. ישנה דרך של שיפור תנאים ויכולות והיא כנראה הנכונה בהיותה מתפתחת. דרך זו היא לימוד התנאים והטכנולוגיה החדשה, דבר שמשמעותו קבלת ההתפתחות, או, אמונה, הרחבת מעגל המשתתפים, השתתפות ברעיון וממנו תחושה, ומכאן עשייה ויצירת סביבה המהווה מודל חיקוי ולמידה גם היא.
חשוב ביותר לראות את ההיבט האקולוגי מכיוון שמצבים של הרס והזנחה גם ברמות על של מערכות גדולות כאדם או קבוצה, מביאים למשוב בהיבטים אלו. הדינאמיקה היא דו סטרית: פגיעה באקולוגיה של המעגל הפריפריאלי מייצרת הרסנות כלפינו כמרכז המערכת, ופגיעה במרכז המערכת משנה את סביבתה. הומיאוסטזיס מושלם מתקיים ביחסי המערכות הקיימות ובביטוי דתי או תנכי מושגי השכר והעונש אכן קיימים. כל מפגש הנו מפגש בין עולמות. צריך להיזהר ולא לחטוא בשיפוט של מערכת כוחנית מול חלשה הקושר בין עושר וצורה למוסר. ההתבוננות היחידה כאן היא עד כמה המערכת מאוזנת מבחינת מרכיביה ויחסיה לסביבתה בתהליכים השונים העוברים עליה ומה גילה. כל מערכת נולדת, מתבגרת, מזדקנת, מסתיימת ומותמרת לדבר חדש. רוח הדברים קיימת תמיד.
↧
ויקטוריה סרויה - אנסמבל אבידין - "מיום שהטילוני לכאן!" - מחוה לשירתו של נאזים חיכמת
מיום שהטילוני לכאן !
אנסמבל אבידין במחווה לשירתו של נאזים חיכמת
הופעה ב- 26 בספטמבר בבית הקונפדרציה ירושלים
אגרת לקורא העברי
מאת: המשורר הטורקי נאזים חיכמת
מתוך האיגרת:
"...ואין לי אלא לנחם את עצמי בתקווה, שאולי אזכה וספרי יקיים את אחת המצוות הגדולות של השירה, - לנטוע אהבה בין העמים -, ויסייע לקשור קשרי ידידות בין עמי שלי ובין עמכם, הבונה את אושרו.
ארצכם היא בת יפה במשפחה הגדולה של המזרח הקרוב ובניינה הצעיר זקוק לידידות אמת בינה לבין העמים. היא לא תקום בלי חזון השלום. הבה, אפוא נקווה, כי עם כל עמי העולם יגנו גם עמינו על השלום איש בביתו, -כי הוא לבדו מבטח לעצמאותו של כל עם במולדתו שלו. כי שלום הוא צדק, שלום הוא תפארת, שלום הוא שיר-השירים אשר לאנושות."
מתוך מבחר שירים תרגום ט.כרמי 1955
במופע שהועלה לראשונה בפסטיבל ישראל 2002 ובפסטיבל העוד 2003 מגיש אנסמבל אבידין משיריו של המשורר נאזים חיכמת(1902-1963) גדול משוררי טורקיה המודרנית שהיה גם מתרגם, מחזאי, תסריטאי, פובליציסט, שוחר שלום ולוחם חופש.
חיכמת חולל מהפכה במסורת השירה הטורקית כששילב ביצירתוחריזה חופשית ושפת דיבור ואף כתב על עצמו ,על ארצו ועל העולם כולו בנשימה אחת.
אנסמבל אבידין מגיש משיריו של חיכמת ,שרובם הולחנו על-ידי המלחין הטורקי ארדם בורי (1923-1993) ומביא ניחוחות של מוסיקה מזרחית קלאסית, מערבית קלאסית וג'אז.
הזמרת ויקטוריה סרויה מבצעת את השירים בטורקית.
העיבודים נעשו בידי המנהל המוסיקלי והצ'לן יגי מלכה יחד עם האנסמבל . במהלך המופע מוקרנים תרגומי השירים שנעשו עי'עזה צבי.
במופע קוראים מבחר משיריו של המשורר שתורגמו עי'ט. כרמי.
אנסמבל אבידין: ויקטוריה סרויה - שירה | מאיו שבירו - צ'לו
אהוד גרליך - קונטרבס | אורן פריד - תופים וכלי הקשה
עריכה והפקה: ויקטוריה סרויה
↧
שני גברים בבומל - מסע אופניים באירופה
שני גברים בבומל
שאולי לב, גידי בשן - מסע אופניים באירופה
לטוס, לקבל ארגזים עם אופניים מפורקים, להרכיב ולצאת משדה תעופה ענק - ברכיבה. זו ממש חוויה. התפוגגו סימני השאלה, נוצרו סימני התפעלות.
ממה?
מהפשטות: בהתנסות עם החדש ממהרים סימני השאלה והספקות להתנחל בתודעתי. וכשאלו מתפוגגים, מבצבצים החיוכים.
סדר ויחס. יצאנו משדה תעופה ולא היה לנו כל מגע עם תנועת הרכבים. כל הרכיבה על מסלולי אופניים ייעודיים. לקנא. כל כך מסודר פה שצריך 2 יורו כדי שמתקן ניפוח אוויר בתחנת דלק, יסכים לעבוד. התחלה חלקה משמחת, אך אל לנו להנמיך ערנות וזהירות.
נראה מה ילד יום זה של המשך התארגנות, לאט, ללא האצה. יום מלא בעיר. זה אתגר מתובל בהנאה מלמדת
ממה?
מהפשטות: בהתנסות עם החדש ממהרים סימני השאלה והספקות להתנחל בתודעתי. וכשאלו מתפוגגים, מבצבצים החיוכים.
סדר ויחס. יצאנו משדה תעופה ולא היה לנו כל מגע עם תנועת הרכבים. כל הרכיבה על מסלולי אופניים ייעודיים. לקנא. כל כך מסודר פה שצריך 2 יורו כדי שמתקן ניפוח אוויר בתחנת דלק, יסכים לעבוד. התחלה חלקה משמחת, אך אל לנו להנמיך ערנות וזהירות.
נראה מה ילד יום זה של המשך התארגנות, לאט, ללא האצה. יום מלא בעיר. זה אתגר מתובל בהנאה מלמדת
↧
שני גברים בבומל - מסע אופניים באירופה - 1
יום רכיבה 1
אמסטרדם עד האג, 70 ק"מ חלקים, אין כל מגע עם כביש ומכוניות, הכל על שבילי אופניים ייעודיים. תרבות שלמה שתומכת ברכיבה. להיות בעיר ולשמוע שקט. נדיר. מתמודדים עם רוח חזקה, לבושים ארוך, קריר פה. מתגלגלים בחדווה ועם ידיעה שזו התחלה, לשמור על קצב איטי ולנשום... כל רגע הוא מיוחד. נפגשנו עם חבר הולנדי שהוביל אותנו בסמטאות מקסימות. חייב אותנו לאכול הרינג מקומי. לא נורא, זה לא כמו דג מלוח אצלנו. ללמוד מדינה, תרבות זה לוקח זמן רב ואנו חולפים, מתגלגלים. לא נצליח להבין, גם אם נראה בעיניים.
ולסיום: להתחלה יש את ההתרגשות שלה. להמשך יש גם התרגשות וגם עוד משהו, אותו נחפש ונגלה
↧
↧
שני גברים בבומל - מסע אופניים באירופה - 2
יום2
לא סתם נולדו פה תחנות הרוח המפורסמות. היום חווינו רוח חזקה, כ 40-50 קמ"ש - ישר בפנים. אומנם הארץ מישורית (ומסודרת), אך היום היה לנו "הר". לרכב 67 ק"מ מול רוח חזקה, זה כמו לטפס לרמה... ולא די ב"הר"הרוחות, התחיל גשם בצהריים, והסתיים בדיוק כשהגענו ליעדנו המבורך. הגשם היה רק "גבעה". עם ציוד טוב, הוא רק יוצר התכנסות ולא הירטבות. ניסינו לשלוח את הגשם לארץ, הוא לא הבין עברית, ואנחנו לא כאלה מוכשרים. נשמע שהיה קשה? מודה. אבל כל זה מתגמד אל מול נחשול ההנאה. מה המסקנה? כשאוהבים לא סופרים קשיים.
היה רגע מרגש של תרבות:
עצרנו בסופר גדול, גידי נכנס לקנות ואני נשארתי לשמור על כל ציודנו. התיישבתי ליד האופניים, שעון על קיר זכוכית, לפתע ניגשת אשה מבוגרת ושואלת בהיסוס: אתה מרגיש בסדר? הגבתי במבוכה. ריגש אותי שראתה ובאה לבדוק. לא המשכתי לשבת. תרבות אנושית. לא קשור לעם זה או אחר. תרבות בין אנשים שרואים, בודקים. אכפתיות. לא הייתי מוכן, משם באה המבוכה. והיה המישור להר, והקושי לברכה.
↧
שני גברים בבומל - מסע אופניים באירופה - 3
יום 3.
נגמרה לנו הולנד. לנים 1 ק"מ מגבול בלגיה. "מצב הרוח"שלנו מצוין. שלה: מנשבת ללא לאות. אתחיל באור רגע מרגש, שקורה כל יום. הרגע שמגיעים ליעד, שהוא "בית" = "מרחב שיקום כח". ברגע זה, נעצרת התנועה (אחרי 7 או 8 שעות), לוקח אוויר. מפרק את "הבית הקטן" (תיקי הציוד) כדי להכניסו ל "בית הגדול"שהוא חדר המוטל/מלון. כל כך הרבה קורה ברגע מיוחד זה, לא יודע איך לבטא את התחושה. (עזרה תתקבל בברכה, כי כל אחד חווה רגעים כאלו).
בחדר, מתחילה סדרת הפעולות: טעינת מכשירים, התחברות לאינטרנט, כביסה, גילוח ומקלחת, תקשורת עם אהובים ואוהבים, סיכום היום והלאה על היעד למחר, הזמנת מקום לינה ורק אז יוצאים לתזונה במסעדה. שיגרה. כמעט אין דאגות. מצליח להתנתק כדי להתחבר.
ביום 1 פגשנו חבר ותיק שלי, הולנדי שגר בליידן ומגיע הרבה לישראל. הוא הזמין אותנו לכוס תה בבית שלו. זוהי בקתה קטנטנה של 4x3 מ'. אין חשמל. יש מים זורמים. חצר קטנה, תעלת מים, ממוקם בפאתי העיר ויש שכנים. שיא הפשטות ומינימליזם. בית שמשרת את בעליו. פינת קסם גובלת בטבע. לתה היה טעם משובח. לא בגלל איכות השקיק, אלא בזכות האווירה. הוא קנה את המקום ב 300 יורו. הוא יכול לגור בה רק בקיץ, 6 חודשים(חוק עירוני מחייב). עמדתי שם ושאלתי את עצמי: האם אנחנו באמת צריכים את כל שיש לנו, או רוצים שיהיה לנו? מסתכל על "הבית הקטן"שלי פה, ציוד שיספיק ל 30 יום. ואני בטוח שיש שם דברים שאני יכול בלעדיהם. איפה עוברים הגבולות בין: צורך חיוני, לבין: נוחות, לבין "שיהיה"לבין: אגרנות. לכל אחד גבולות שונים. ואז פגשנו היום רוכב "כמונו"שכבר רוכב 7 שנים! עם הבית על האופניים. כך מקבלים פרופורציה.
מרגיש שהיום תם שלב 2 של "התרגשות של התחלה"שלב 1 היה "הגעה והכנה" (באמסטרדם). מחכה בסקרנות מרוגשת לראות איך יתפתח השלב הבא. לא מכוון, לא שואף. מתבונן, מקשיב.
↧
הציפור עפה מבעד לאזיקיה
↧
שני גברים בבומל - מסע אופניים באירופה - 6-7
ימים 6-7 שישי שבת.
יום 6: שלום הולנד. היית טובה לנו.
בלגיה: אחרת, קשוחה יותר. דרך ברוז'לגנט. ערים עתיקות עם ארמונות רוזנים ודוכסים. מרשים. אבל מעורר מחשבה: כמה אנרגיה הוציאו אלו לבנות טירה שאומנם נותנת הגנה אבל גם אומרת: "תראו כמה אני גדול וחזק". היום זה עדיין קורה אבל בנינים אחרים. מחליטים על יום מנוחה. הכתף של גידי לא מרפה מכאבה. הוא לא מוותר, מנהל עצמו עם התמדה ראוי להערכה. עושים חשבון ימים ומחליטים על דילוג ברכבת לעיר נמור, שהיא שער להרי הארדנים. בתחילה השמיע קולו אותו חלק בי שמאמין בהתמודדות ו"לא לוותר", דבקות בתכנון ובמטרה. הקשבתי, לא ביטלתי. הוא שם ויש לי כבוד אליו. ועכשיו כשנח בנמור (אחרי הרפתקה תרבותית נעימה בנסיעה ברכבת עם אופניים). מבין כמה נכון וטובה מנוחה, בייחוד אל מול שמחכה. לא קל לשנות תוכנית. ברוב המקרים מבינים את יתרונות השינוי, רק בדיעבד. בהמתנה לרכבת ננסתי לשיחה עם אשה בלגית צעירה. שאלתי: "במה את גאה בבלגיה"? היא צחקה ולפתעתי אמרה: "כלום". התכוונה לזה. זה שונה ממה שאני רגיל אליו.
עכשיו אני עסוק במציאת הדרך לנוח. זו שאלה. מנוחה לגוף, זה פשוט. איך נותנים מנוחה לנפש? למוח שרגיל "לעשות"וקשה לו עם "להיות"
מתחת לגשר עתיק יש חניון אופניים מקורה. שימו לב לשלט שמראה כמה חניות פנויות עדיין יש. לקנא בתרבות ויחס לרכיבה
↧
↧
שני גברים בבומל - מסע אופניים באירופה - 8
יום 8 ל"מסע תודעה מתגלגלת". קיבל שם בתום 7 ימים.
עוברים ממישורי "ארצות השפלה"לגבעות והרי הארדנים. חבל ארץ עם היסטוריה משמעותית. בשלהי מלחמת העולם השנייה. כאן עשו הגרמנים ניסיון נואש לפרוץ מערבה, לאחר שנהדפו בעקבות הפלישה של בנות הברית. אך ניסיון זה נבלם ע"י בנות הברית.
יום רכיבה ארוך עם עליות (74 ק"מ עם 750 מ'טיפוס).מהנה. הרים עושים לי טוב.
לאורך כל הדרך חשבתי על המופעים הרבים של."דרך":
1. דרך גאוגרפית: כבישים, דרכים, מסילות, שבילים. הניווט קל לי מאד. בעזרת מפות דיגיטליות ובעזרת ה GPS. אנחנו עוברים דרך. כבר 440 ק"מ.
2. דרך ביחסים:
א. עם רעייתי, שנמצאת במסע אחר, סדנת קדרות בקרואטיה. איך משמרים ומפתחים קירבה למרות מרחק גאוגרפי? איך מסתייעים אחד בשני ולא יוצרים פער שיקשה ביום הפגישה? זוהי לנו הפרידה הארוכה ביותר מאז שאנו זוג לחיים. בינתיים, התמודדות מוצלחת. איך? יש טיפים אשתף בפעם אחרת. מה זה אומר לגבי ההמשך? לא להפסיק לחתור לקשר, למרות המרחק.
ב. עם שותפי למסע. הוא זה שהגה את רעיון המסע ואני הצטרפתי. רכבנו יחד הרבה, אך מעולם לא שהינו יחד באופן כל כך אינטנסיבי. הדרך שהיחסים בננו עוברים היא דרך חדשה לנו. התברכתי בשותף צנוע, מתחשב, אמין ועם השקפת עולם בריאה לטעמי. יש ביננו שיחות גלויות על התמודדויות ועל חיכוכים. אני מתרגל כנות ואומר את אשר בי. לשימחתי זה מתקבל בפתיחות המאפשרת דיון, משא ומתן ולא כיפופי ידיים. לכל אחד מאיתנו האתגרים האישיים שלו. בינתיים אנו בידיעה תומכת. אנו זקוקים זה לזה ועוד נכונו לנו רגעי מבחן. למדתי אפילו לישון היטב, כאשר אנחנו במיטה זוגית! חדש לי. בתחילה היה מביך, עכשיו כבר לו. עוד לא למדנו להזמין נכון חדר עם 2 מיטות או לפחות 2 שמיכות!
3. דרך עם עצמי: זה תלוי עד מה אני מאתגר את עצמי במתיחת יכולות. לי הרבה יותר קשה להיות כנה ופחות מכיל, מאשר לטפס עליות של ההרים. כמה דוגמאות לדרך שעשיתי עם עצמי במסע זה: רציתי קשר עם מקומיים ואנשים. הצלחתי לייצר מפגשים ספונטניים עם "זרים". לא מספיק, ממשיך לשפר, להתגבר על בושה ותחושת אי נעימות, שברוב המקרים שגויה.
אני לומד לדאוג לעצמי ולספק צרכים שלי. כמו למשל להקצות זמן (ותשומת לב!) לשיחות והתכתבויות עם סיגל ועם חברים. עשיתי דרך. זה לא היה כך בעבר. משמח אותי. אני מעודד אך לא מרפה מהמשך הדרך. עוד לא הגעתי.
בדרך יש תנועה. אנחנו בתנועה פיסית מתמדת. אני עדיין מתבונן בתנועות האחרות שמושפעות מהתנועה הפיסית. הן חשובות לי ואיתן אחייה יום יום. את מראות הדרך קרוב לוודאי שהזמן ישכיח. אפילו שמצלם עם מצלמה קטנה. אגב, קשה לצלם עם הנייד, לכן אין לי כמעט תמונות לחלוק ולשלוח. אלו שבמצלמה יהיו זמינות רק בבית, עם מחשב.
איזה דרכים נוספות יש?
↧
שני גברים בבומל - מסע אופניים באירופה - 8
יום 8.
יום ב.
55 ק"מ עם 950 מ'עליות. מזג אוויר קריר, מעונן חלקית. אידאלי.
סיפור הנקישות.
אין דבר שמשגע רוכב, כמו רעשים ונקישות, בייחוד אם לא מוצא את המקור. כבר 3 ימים, מעצבנות נקישות באופניים של גידי, רק בעליות. ואנחנו לא מצליחים לזהות, לתקן, להבין מדוע נחתה עלינו הצרה הזו(בעיקר גידי, אני ממילא לא שומע טוב... ). אתמול היו לנקישות הצלחות במזימתן, הצליחו לערער את רוכב המנוסה. המזור היחידי היה לשים אוזניות ולהקשיב לפודקסט על המסע של שקלטון לקוטב הדרומי, זאת כדי לקבל פרופורציות על "קושי". זה עזר אך לא פתר. היום התעצבנו בחנות תיקוני אופניים ב 08:30. יצא נער, מכונאי אופניים, שמשך כתפיים ונמנע מהתמודדות עם הבעיה. יצאנו לדרך עם "זבוב טורדני"ועם שאלה: ומה אם נתקע?
מה לא עשינו: יצקנו מעל חצי כמות השמן שיש ברשותנו, חעסקנו כל בורג, החלפנו פדלים, החלפנו רוכבים, ו.... הנקישות מגחכות ומתרבות. שוב אוזניות במלוא הווליום ביום עם הרבה עליות. נופים יפים, מזג אוויר נפלא, אין רוח וכמעט אין מכוניות. מגיעים ליעד העיר באסטון. מוצאים חנות לתיקון אופניים (אין הרבה כאלה). המוכר ב 30 שניות מזהה את הבעיה: הציר המרכזי של הפדלים, סדוק. תקלה נדירה באופניים, בייחוד אם הם חדשות, כמו אלו של גידי.
חווינו מקצוענות בפעולה.
למזלנו היה להם חלק חליפי וזה פתר את הבעיה. ללא פתרון זה קרוב לוודאי שהיינו נתקעים מתי שהוא.
מה כל זה אומר?
כמה דברים:
1. שיעור בהקשבה: לאותות אזהרה יש להקשיב, אך הקשבת יתר, שהיא ללא תוחלת, סופה שתוציא אדם מדעתו. לכן צריך לדעת איך "לא להקשיב". בייחוד לרעשים לא רצויים.
2. התמדה או ויתור:
לעיתים לא החוכמה והתבונה מייצרים את הפתרון, אלא: מזל. כך לא הכל בידנו. זה מקל, כל עוד לא מונע התמודדות נחושה. מתי מוותרים? שהרי אם זה לא בידך, מדוע לשרוף אנרגיות? לפי מה מחליטים על התמדה או על ויתור?
3. הדברים הלא צפויים בכל מסע, הופכים למשמעותיים. הנמוך: עצבנות, חשש, רוגז, תסכול. הגבוה: הפתרון, ההקלה שנמנעה התקעות לא קלה. תחושת ההקלה והתרוממות הרוח לאחר שתוקנה התקלה, הפכו את היום למשמעותי ומשמח עוד יותר.
היום הצטרפו אלינו אלי אחי ובנו: דין ל 5 ימים. הפכנו לחבורה, נראה מה זה יאפשר
↧
שני גברים בבומל - מסע אופניים באירופה - 10
יום 10. 82 ק"מ 780 מ'עליות. מעונן חלקית. פעם ראשונה שרוכב שעתיים עם חולצה קצרה!
אנחנו כבר לא זוג. אנחנו "משפחה". הצטרפות אלי אחי, עם בנו דין, יצרה שינוי גדול. אני בר מזל שיש לי אח כמו אלי. הקשר ביננו מבוסס על אהבה, הערכה, תמיכה, מחויבות, ולשימחתי על הדדיות. מקבל ממנו הרבה וגם נותן. זה שגדלנו בבית אחד לא אומר שכל אלו יתקיימו. לשימחתי אין ביננו כל יריבות, חילוקי דעות, טינה, וגם לא אדישות ופסיביות. זה שאלי בחר להצטרף למסע זה ל 5 ימים, זה ביטוי לאהבה משותפת לרכיבה, אך הרבה יותר מזה. זה גם רצון משותף שלשני יהיה טוב וגם זמן נדיר שזמן משותף. כל כך שימח אותי היום לראות הנאה אצל אלי ואצל דין. הרגשתי שימחה וגאווה לשמוע את "הזמבורה"ברחובות באסטון.עד כמה יש פה תרומה, תוכלו לראות בתמונה של ארוחת הצהריים היום שדין ואלי דאגו לנו. הכוונה לפליאה שקורנת מגידי. לקבל על הבוקר, קפה וסלט ישראלי זה מזין גוף, נפש ואחווה אנושית.
אומנם אלי הוא אח יחיד, אך לא כך אני מרגיש. מרגיש שיש לי עוד "אחים אחיות"נוספים שנסיבות החיים והקשר בננו הוא מאותם מרכיבים שמניתי קודם. זכות גדולה.
חשבתי היום על "משפחה". המעבר מ "זוג"לרביעיה, הבליט את השוני. במשפחה יש צורך בהתחשבות רבה יותר. היום עצרנו מספר פעמים לכמה דקות של שקט ומנוחה (חוץ מהפסקות אוכל ושתייה) בדקות אלו הרגשתי כיצד דפוס "המנהיג"מגיח. עד כה בזוג לא הרגשתי כך, הוא ישב בשקט, לא היה בו צורך. דפוס זה מרגיש אחריות לאחרים, מרגיש אכפתיות ומפעיל מודעות למספר רב של ממדים. כבר מספר שנים שדפוס זה לא מופעל ברכיבות. אין לי בעיה שיופעל, אך השאלה שאני שואל עצמי היא עד כמה זה דוחק הצידה, יותר מידי, את המענה לצרכים האישיים? כדי לענות על השאלה, כדאי שאהיה בהיר לצרכים האמיתיים ולא המדומים.
לשימחתי יצרתי יכולת לרכב לבד, בזוג, בקבוצה קטנטנה, או בקבוצה. התנסיתי בכל אלו. שמח שיש לי את היכולת, אותה אני מנסה לממש, ולבחור מה מתאים לי בכל זמן נתון. סוג של ויסות גמיש, כשלרשותי לפחות 4 "הילוכים", איזה עושר אמיתי! איזו תזמורת מגוונת. אז היום "נרדמה"האינטימיות שהלכה והתפתחה, ביני לבין גידי. זה טוב ונכון בעיניי, היא עוד תחזור. לעומת זאת האווירה והיתרונות של רכיבה משפחתית התחילו לבוא לידי ביטוי. יום ראשון מבין 5. נחכה לגלות מה ינבוט ויצמח בגינת המשפחה. למי ששאל, אנחנו כמעט לא פוגשים אנשים. יש מעט רוכבים על השבילים, והמפגשים כל כך חטופים. פוגשים את עצמנו ואת הנוף המרהיב. וזה המון.
ReplyForward |
↧