Quantcast
Channel: כתוב . Catuv
Viewing all 728 articles
Browse latest View live

שלושה שירי זמן: זמן כללי, זמן זוגי וזמן פרטי. סרטון זמן

$
0
0

פלס

בקוביות של זמן קריסטלי משוטט
קפואים על פי מחזור כל מיני דברים
בקוביות מתקתקות נוצקו לפי התור
סלע, אותיות, שתי גוויות ועץ, וחול ועשב ים.
מהפכות קרושות קפואות ורשומות
רצון ורגש ותוצרת חקלאית
תשתית בניין וארץ מתהפכת
המצאות עבר וחזונות עתיד
השמש מחממת ממזרח מוסכם למערב נתון
הזמן נסדק, קולות של נפץ קל
ולפעמים בדופן הקפואה של קיר הזמן
אובנים שבלול אדם ספינת חלל.


------

הַזְמָן עָלֵינוּ צָףְ
וְאָז, אוּלַי וְאִם, נִשְאָף
בְּנֶשֶף רַך, נָחִים
עָלִים עַל הַשוּלְחָן וּסְבִיבוֹתָיו
בָּשָר נוֹכַח, אֵינוּת הַלָהַב
טִיפּוֹת לְאוֹרֶך הַבָּקְבּוּק הַקַר
הַפְּקָק נֶחֱלָץ, מִזֶה, מִכְּבָר,
וְשִמְחָתֵנוּ אַרוּגָה גְוָונִים
הַשְתִי הוּא זָעַם וְגַם עֶצֶב
הָעֶרֶב הוּא קַרְנָיים נוֹהֲרוֹת
וְעַל הַחוֹף עַל קַו הַמָים
סוֹף הָאָרֶץ, נֶצַח יוֹם
הֵם צֶדֶף עִקְבוֹתֵינוּ בָּחֲלוֹם.


-----

דרך אפלה

בְּאַשְמוֹרֶת שְלִישִית
צוֹמַחַת דְמָמָה
בְּצִידֵי הַדֶרֶך רֵיחַ מָים
וְהַרְדוּףְ נִרְדָם
חֲלוֹמִי מְשוֹטֵט עַל דֶרֶךְ אֲפֵלָה

עֲרָפֶל מְעַצֵב פְּנִינִים
עַל עֲנְפֵי רוֹזְמָרִין
מִשָדוֹת רְחוֹקִים רֵיחַ אַדָמָה
כּוֹס וְשֵעִיר
מְבָרְכִים אֶת צְעָדָי עַל דֶרֶך אֲפֵלָה

מְמֵיתָר הֶעֲבָר
אֶל קֶשֶת הַאוֹפֶק
בִּכְּנָף צִיפִּיָית שְעוֹן הַצֵל
דְמָמָה, עֲרָפֶל וּפְּנִינָה
צְעָדָיי הֵם אוֹר עַל דֶרֶך אֲפֵלָה 






המפל הגדול / 14 ציורי תנועה / הערות זמניות על תנועה

$
0
0


















חידה עתיקה שואלת: מהו צבעו של הרעם?
באותה רוח אפשר לשאול: איך רואים משקל?
כמו רוח בשדה חיטה.
את המשקל ניתן לראות רק דרך ביטויו  - התנועה.
התנועה מתקיימת כביטוי של יחס בין גופים.
המשקולת המונחת בידי
מבטאת את רצונה לרדת למטה אל האדמה.
היחס בין המאמץ של היד לבין המשקולת קובע את
הערך של המשקל.
כאשר אעזוב את המשקולת המשקל יבטא את
עצמו בתנועה לכיוון האדמה.
עצירת התנועה
מתבטאת במאמץ  - הוא המשקל.
כל החיים בעולם מתבטאים בתנועה.
כל החיים בעולם הינם ביטוי של מפל מתח
בלתי פוסק לכיוון מרכז כדור הארץ אשר מצידו
מתייחס למרכז השמש אשר מתייחסת למרכז אחר
וכך עד אין סוף.


הערות זמניות על תנועה / עמ' 14

המפה

$
0
0

המפה


עם שחר, מבעד לחלון המזרחי, ניצת העלה העליון בצמרת, נצבע, הופז, להב. לידו נדלק אחר, ועוד אחד. מתפשט במורד עלוות צל קרירה מלילה, מתרחב, מבעיר את עליה, אור סומא מגשש על קליפת גזע אפל והלאה ומטה. אז, מואר עד שורשו, ניצב הכן ליומו, עץ, תמרור. 

דודי היה בן שמונים ותשע שנים. איש חסון למראה, בעל גוון פנים ורוד. הוא חי בקומה שלישית בבניין אנונימי בעיר-פרבר, מוקף ספרי גיאוגרפיה, מפות, צילומים ומחקרים. המדפים הכהים בספרייתו ריבדו בין סדקיהם המתרחבים זמן רב; את זמנם שלהם עצמם, זמן העצים שהופלו, הושטחו עוצבו, וצופו, עתה הם נבקעים, מתקלפים לאיטם, שכבת חביון נחשפת, והן את הזמן שנשאו על גבם כרוך, מקוטלג, ערוך, נבחר ומתפורר עתה לפרודות של אבק ודיו, דפוסים מתפרקים וקווי תחריט נפזרים, עושים את דרכם מטה, עד אל תוך סדקי פצעים כבירים, לוהטים בין דפי יבשות קמוטים, שקועים בתחתית אוקיינוס נע סובב עולם, שם ייצרפו, ימורקו, יודפסו ויעלו חדשים מקץ שלוש ריבוא שנים אל עלי המתכת של יערות העתיד. חלק מהכרכים, שדרתם נתפוררה, חושפת את השידריות הפנימיות של הקונטרסים התפורים. דבק הספרים היה מאכל תאווה למפרקים הקטנים של התרבות. עכבישי אלבינו של חדרים סגורים, קרדיות ממינים שונים וחרקי דג הכסף מפוצלי זנב, שטוחים ככרישי חולזעירים, מחליקים בזריזות על ריסי רגליהם, צוללים ועולים ונעלמים מיד שוב בים הנייר הקרוש, הניצב, מאפיר אבק.

אילם מזה שלוש שנים, ישב דודי את שעות היום על כסא גלגלים בוהה בארגז טלוויזיה מרצד בקול מונמך. את החיתולים שלו החליף עובד זר, שהגיע מאי מרוחק בים המזרחי, פעמיים ביום. מוחו היה מפורר, רטוב, ספוג, כבד.  ראשו עתה שמוט, קירח. בקושי מרים אותו באיטיות, שרירי ערפו נוקשים, נוטים ימינה אל אחורי עצם הבריח כסיקוס מתעבה, עיניו נלטשות דרכי זמן מה ועוזבות אותי בפתאומיות כלפי מטה. את היד שאני מגיש לו היה לוחץ בעוצמה ואינו עוזב. על גב ידו גלדים. על אמת ידו פגימות, קמטי רוחב צפופים, בהרות יבשות, בורות. בליית השמש הקשה של חופי הים התיכון. זו היד שהייתה מונחת באדנות על חמוקי מתכת של נשק ורכב, נאפית שעות בקרינה ובאור הקשה הזורם מבוקר עד ערב. האם שמע את דברי? האם הכיר אותי? האם הכיר בי? לאן נמוג זכרונו הכביר, השיטתי? לא יכולתי לדעת אם צפון עוד משהו בפנים. התרצה אישה צעירה שתחבק אותך? הייתי שואל אותו מהתל ומרצין, לעתים היה עולה בו, בעקבות השאלה, גיחוך נחנק, דועך לשיעול עד לפליטה של כיח. המטפל היה חש אליו עם ממחטת נייר.

מצאתי את קשת וילסון בתחריטים נושנים, כלבים מוכי כלבת נהמו במזבלות סביב החומות, קברה של רחל, הקדרון האפל, חופי הארנון, המלחות הגדולות. אתה נוטל אותי דרומה הרהרתי, שולי הדפים היו מצופים בזהב דק. אשת לוט. עמודי שלמה. עציון גבר. דייגי ראס בורקה. הרחק משם כעב שקופה נחו איי המזרח. הספר העתיק הוביל אותי בתוך הצלקת הנפערת לאיטה של השבר הסורי אפריקני, דובים וכפירים, עצי שיטה רוחביים בדפיו.
ספר אחר סרטט את הרשמים הדקים שהותירו הצבא הטורקי והצבא הבריטי על דיונות השלווים של עזה. תרשימים ומפות הכילו את כובדם של התותחים הנגררים והשוקעים ואת משקל הסוסים הנופלים על פרשיהם בין זבובי החול.
קונטרסים מתפוררים בצבעי חול וכבול אפור חשפו את הרנסנס האיטלקי בהדפסי אופסט נושנים; קליאופטרה עירומה, נשגבת אכזרית על כס, שדיה הלבנים, שערה המשחיר, עדייה המוזהב, מבטה הגוזר.

את המפה מצאתי בחדר משכבו. מיטה משוכללת, מתכווננת, עם מזרן גומות מצופה שעוונית וסדין עמדה לאורך הקיר הדרומי. ארון ישן על הקיר המערבי. ציפוי הפורמייקה הבהירה של הארון נפרד בחלקו מהעץ מותיר עליו מפת כתמים של דבק מגע והתקשת אל חלל החדר, המגירות מיאנו לצאת. ריח ארכיב סגור. במגירה הראשונה היו מסמכים ומכתבים ארוזים בתוך קופסאות פרלינים ישנות צבען שנהב מצהיב. במגירה השנייה, שנשלפה בחריקה קשה, הייתה קופסת עץ בסגנון רוסי שקדם לשנת 1905, בעלת מותניים ופינות מעוגלות, מצופה בלכה ענברית, פסי זהב אדום בשוליה. בתוכה היו תעודות נושנות, צילומים מעטים בשחור לבן, מדליות עם סרטי בד נוקשים ופסי צבע עמומים, כנפי צלב קרס של טייס שטוקה שהופל בצריחה ארוכה אל גלי החולות של המדבר המערבי. מאחורי קופסת העץ ריח ברזל. אקדח ברטה כהה. מימיית פח עם פקק שעם, נושנה שטוחה, בעטיפת צמר חקי. קופסת מתכת מלבנית, זוויותיה חדות, כהה משנים. משכתי אותה אלי ופתחתי אותה במאמץ מחריק. שטרות אימפריאליים גדולים של מטבע רוסי, עותמאני, בריטי, ספרדי, מטבעות נחושת, ארד וכסף. קליעים. דגם ממוזער של חרב יפנית. מפה.

מתענג נשמתי את ריח שימורי הזיכרונות, דפוס חנוט ונייר משומר. מששתי את המרקם הרך המיושן של השטרות הגדולים. אמדתי את משקלו של האקדח השטוח. שלפתי למחצה את החרב הקטנטנה מנדן העץ. ברקה הזעיר היה תקיף כאחיותיה הגדולות בבתי הנשק. החזרתי הכל למקום. את המפה לקחתי אל החדר הגדול. הנייר היה קשיח מזמן, נפתח באי רצון, קפליו שואפים להיסגר חזרה ולאורכם מתווי זיעת מלח יבשה. יישרתי את המפה בזהירות, לבל תפקע. צורת ארץ שורטטה שם בקפדנות. חלק מהקווים דהים, חלקם פסוקים במקומות הקיפול, חלקם יציבים. קווי דרך דקדקים נמתחו, נצלבו, לוכסנו. הערות קטנות באותיות רומיות בכתב מצויר, מדויק, היו רשומות בצידי הקווים. בתחתית מימין כסימן או חתימה נרשמה בדיו דוהה המילה ''פינאקס''. ורידי דיו זעירים נשאבו אל נימי הנייר, נמוגים כהילה סביב האותיות. במפה היו שבעה קווי אורך ושבעה קווי רוחב. הרביעי הניצב והרביעי החוצה הצטלבו על טבורו של ורד משורטט נישא בכף ידה הפתוחה של צלמית נשית זעירה חסרת עיניים חסרת לבוש, מוקפת שֵדי סערה. הקואורדינאטות לא היו של מרקטור. הדרום היה עליון והצפון למטה.

דודי ישב ליד השולחן, המטפל האכיל אותו בסבלנות כשהוא מפזם תוך שהוא מסיע את הכפית מהשולחן אל פיו האיטי הלוך וחזור. הראיתי לו את המפה. הוא התבונן בה ריק ואז נטה ממני את ראשו חזרה מטה. לאחר זמן כשנתתי לו את ידי, אחז בה שוב בכוח ולא הרפה, פיו חמור ומסופק, נשימתו כבדה ושורקת. לאחר זמן חילצתי את ידי בזהירות מתוך אחיזתו שלא נענתה ולא הרפתה כמלוא הנימה, מושך את כף ידי, נתמך בידי השנייה, מחלץ אותה מילימטר אחר מילימטר, האחרונים מהירים יותר, עד אשר הצלחתי להשתחרר מתפיסתו שהמשיכה לאחוז ריקנות בתוקף עוד זמן מה ואז מרפה לאיטה. המטפל קינח את פיו, מחייך אליו בגאוות הורה והסיע אותו חזרה למקומו מול הקופסה המוארת. קיפלתי חלק ממפת השולחן על פירוריה ופיניתי מקום על פני הלכה השחורה העמומה של העץ עבור המפה.

במפה צוינו שמות של ערים. גם לדרכים היה שם. סימון של נהר, סימון ים מזוּוָת, אגם. תוואי נוף כתבליט לא צוינו שם. המפה הייתה קרובה יותר לתרשים או מפה מפורטת מאוד של מערך רכבת תחתית עם שילוב של תוכנית עיר אדריכלית. עושר חי של תווים. גוש הקווים נח בדף נוטה לימין, היקפו מתעגל.  בתוך הגוש נפער חלל שצוין כמדבר חסר שם, שולח שלוחות שורשים. קו יצר צל חופים על הרקע המחליד, אוקיאנוס? ואת היופי הרומנטי, ההרמטי, של עושי המפות העתיקות, ההיו תמימים? המפה ניטשטשה פתאום מול עיניי ...הנוגע מנוגע. עקבות המגלים בארצות הלבנות משלחות אדוות מצטלבות עד אל מעבר לאופק, הפלא, אך נגענו בו והיה לזהב זיכרון מצטנן, מוקשה, דוחק את הצללים, מאיר אותם בשמות עצמות; בריכה. עץ. כוכב. ריק נושק לתווי חוף שחורים וברורים עד רוגע נורא: הנה מתחיל הקו להחוויר, להתפורר. קריאה רחוקה, ריח אבק נושן עלה ומצמצתי לרגע. קווי המפה, ערפילי הבוקר? אוזניי צללו בשריקה ...נמוגו מסכי מסתורין. הפסגה כה חדה, אין אף גרגר של אבק. בעולם כה ברור ידינו ריקות מתמיד, אך כיצד נוכל אחרת? נידונים שכמותנו. גיבורים שכמונו. המבט הרואה את הדרך הוא המעלים אותה, מלווה בצליל נשימתנו הנעתקת. לרדוף, להשיג, לשמר את… אה! התעטשתי, מבטי ניתק, השתחרר מסבכת המפה באחת, נתקל בעיניו המקובעות, חסרות מבע.

ספק מהורהר קיפלתי בזהירות את המפה מתוסכל מעט מעמימותה. מכיוון שרציתי להתבונן בה שוב הנחתי אותה בקונטרס הפוליו המוכתם חלודת נייר של ציורי הרנסנס מעל תמונת קליאופטרה השולטת. לאחר כמה שבועות שבתי לבקרו. המטפל חייך אלי בשמחה. דודי אחז בידי בכוח כבפעם הקודמת בלי להרפות. לאחר זמן טרחתי לחלץ בעדינות ככל שיכולתי את ידי. משכתי מהספרייה את אוגדן הציורים המתפורר ופתחתי אותו בזהירות על השולחן. בפנים עממו  כאבני חן הציורים והמפה.

הרמתי את הינומת המפה וניבטתי אל המלכה העירומה על הכס ושפחותיה החשופות. אחת שומרת ראש, עוטה גלי בד שקופים  בצימוד תחת טבורה ומעליו, מותירים אותו גלוי, השנייה כורעת, נכונה לכל, שלישית מצלה על מלכתה. כולן ניבטות אל צידה השמאלי של התמונה בעקבות מבטה הנגיד של מלכתן המדבירה. נזר נחש מזהב אדום מקיף את כוורת שערה השחור, מזקיף את עצמו על מרכז מצחה. במעלה זרועה השמאלית צמיד זהב דק נמשך של נחש מרים ראש, בסיס צווארה נישא על בדי עצמות בריח מוצללות, ענק מניפה של זהב שחוט וטורקיז על לוח חזה עד גיבוע שדיה, אצעדה רחבה אוגדת את פרק כף ידה הימנית, שתי טבעות דקות על אצבעה המורה הימנית, טבעת על אמתה השמאלית וטבעת רחבה על קמיצתה השמאלית. גופה מאיר את התמונה כולה, גלוי באדנות צוננת. יושבת, עקבה השמאלי דרוך, מורם, פניה שמאלה אל נעלם מחוץ למסגרת הציור שאיני יכול להיות שותף לו אלא רק לשער. כס שיש לבן, מוזהב. אפריון. שטיח ארגמן. על לובן שדיה עוממות פטמות מאדמות.

מקרוב ראיתי שהצייר בנה והמשיך את הכתם מצבירי קווים דקים מונחים אל המרחב המלבין מסביב. סומק לחיה נוצר באותה צורה. זוויות פיה, קימור השפה העליונה, הכחול בשחור שערה. קווי קווקווים, מגעי מכחול מוקפדים, יצרו צלילי צל ליד השיער המושל על ארצות בטנה וירכיה, נמשכים מעלה מכהים עקימה קלה על קו הציר המרכזי של גופה יוצרים אפלה חיה. טבורה. דופן צלעה המתגבהת. הרחקתי את מבטי וחזרתי, גבותיה עשירות, מתבונן, אל עיניה, מצועפות צפופות קווי מגע עד למקום ריק חסר תו שבו הבריק אלי קור כופה, אפל. הרתעתי את מבטי.

נטלתי את המפה ופתחתי אותה בזהירות, מכסה את המלכה. השרטוטים נראו חלשים הרבה יותר מאשר זכרתי. קמתי והדלקתי את המנורה התלויה מעל לשולחן.
עם ערב, ניצב, כבה הגזע. מנץ מתוך השורש, צל ממריא לאיטו, כה מהר, קוטף עלה אחר עלה, ענף אחרי ענף. אורה של העלווה נדחק, נמוג, הצל כבר שוכן בצידם השני של העלים, עדיין מוארים ברוח, רעד חולף ונפסק, הנה הוא יוצא מתחתם מציף את פניהם באין עוצר, מבוע הצל מלמטה ממשיך לצמוח, מכבה עוד שלושה עוד שניים אחרון כבה. 

המפה הלכה ודהתה תחת ידי. נותר רק תו אחד ברור. הרמתי את מבטי. הוא התבונן בי ללא נוע. האם הייתי בר משמעות בעיניו הריקות או סתם צורה? פיו נפתח, מוצל, חשוך, דק. אחרי מאמץ רב הפטיר מילה מתוך באר הנשימה המבעבעת, הנסדקת במהירות לאורכה: פינאקס. אמר. חפזתי למצוא את המילה הרשומה כאשר המטפל נגע בכתפי. נפניתי מיד. הוא הצביע על האיש הזקן. הראש נח מעט קדימה, כפות הידיים פתוחות. צילו עם הכסא נמתח באבק המזדהר בקרן השמש המערבית הנמוגה ונגע בקיר, מופיע כתו רחוק. עזבתי את הנייר הריק, רכנתי מולו בתוך הצל ואחזתי בידיו הקרות.



פינאקס (pinakez) היא המילה היוונית העתיקה למפה, לוחות כתיבה, רשומות. הגיאוגרף והקרטוגרף הפלמי גרארדוס מרקטור צייר במאה השש עשרה את המפות המודרניות הראשונות שבהן נשמרה צורת היבשות והתַכְוִינִים על חשבון עיוות בשטחן. רשת הקואורדינאטות שיצר נמצאת בשימוש גם עתה.

הכפית

$
0
0

הכפית


משום שסירבתי יום אחד לחרוג מהרגלי הקבוע לשתות ספל תה כהה, בשעה חמש ושלושים אחרי הצהרים, נקלעתי לריב. צירוף הנסיבות גרם כי באותו הזמן ממש, נזקקה האישה שאיתי להסעה דחופה לפגישה במרכז העיר. ידעתי כמובן שהתנהגתי בעיקשות עיוורת אבל הרגל שתיית התה היה היחיד ששמרתי עליו בקנאות כעוגן וכדרגת חופש לחיי שנחשבו בעיני עד אז למפוררים ולא עצמאיים. אני שמחה שאתה אוהב תה, היא ביטאה את המלים בשקט שכיסה על זעמה ואני מצדי אחזתי בכפית באצבעות לבנות מכעס על ההפרעה. מכל מקום, היא עזבה.

אני מתמחה באמנות המלחמה. לא ברמת העימות האישי אלא במדעי המדינה ואסטרטגיה. בשעות הפנאי הנדירות שלי אני משחק גו דרך המחשב עם שחקנים בארצות אחרות. את המשחק למדתי בילדותי. איני יכול לומר כי חיי היו קלים משום שהוצבתי, מעצם טבעם של האנשים שגידלו אותי, בפני שאלות תפיסתיות קשות. כוחו של הכסף נשבר מול עיני המזועזעות בגיל עשר, כאשר אבי המאמץ קרע מולי שטר מדינה בעל ערך גבוה. פרצתי בבכי. גם כאשר הדביק את השטר בניסיון לנחמני לא הועיל הדבר. יום אחד כאשר היינו עסוקים בהכנת עוגות מחבת וחלקנו רגע נדיר של אושר, נגע לפתע פתאום באפי להרף עין עם הכף החמה. מאז ידעתי את יחסיותו של הרגע. עתה כמבוגר אני יכול להעריך אותו יותר אם כי לבי עדיין בוכה על תום ילדות שאולי נלקח. האם יש תום של ילדות? יכול אני לומר כי היו רגעים שחשתי כי אני גווע מצחוק. הוא היה ליצן כביר. זאת בצד רגעי שנאה ותסכול איומים משום שחשתי כי הוא הולם בתפיסתי הצעירה ללא רחמים ובחוסר סבלנות. נלחמתי באבי המאמץ ללא הרף ואולם אט אט נתחוור לי, שלא לרצוני, כי אני נמצא במחיצתו של רב אמן הנחבא מאחורי מחיצת השוטה הבלתי צפוי. הייתה לו תלמידה אחת בלבד שראה אותה לעיתים רחוקות. מפעם לפעם נקרא לפגוש אנשים בהרים שנחבאו באובך והיה שב עייף ומרוצה בדרך כלל.

אבי הביולוגי שלא הכרתיו, חונך וחי כקונפוציאני ואולם אמי נולדה כנזירה טאואיסטית. דבקותו בכללים של אבי גרמה לה זעם ומוקדם מאוד בשחר ילדותי עזבה אמי ונסעה אל ההרים לשהות במקדש טאנטרי. אז חזרה לעיר הגדולה, עורה זוהר, להמשיך לגדל אותי. לאחר כמה שנים עברנו היא ואני לחיות במחיצתו של המורה. החפץ היחיד שלקחה עמה היה אריח חרסינה קטן עם קליגרפיה של ההקסאגרמה השלישית ''ג'וּן''מתוך ספר התמורות. החיים עמה הכילו תחושת רעם קבועה מתחת לאדמה ואי אפשר היה לצפות את תגובותיה, דבר שגרם לי למתח מתמיד ורווח לי מאוד כשעזבתי לבסוף את הבית.

שני אלה, אבי המאמץ ואמי, חיו כשחקנים אנונימיים בדלות רבה. התקשיתי מאוד להבין את דֶמון השלמות שעיצב את חייהם וכמו גם את דרגת החופש שחיפשו וסיפקו אחד לשני, דבר שאני מבין אותו לאשורו היום עם כניסתי לעשור הרביעי של חיי.
ספרייה הייתה הנוף הראשון שנראה בבית שגדלתי בו מדלת הכניסה. מדפי עץ אורן משוחים בלכה כהה, שפתי העץ מעוגלות בסגנון ישן. ספרים נצברו על המדפים באי סדר של שימוש מרובה. במקומות שלא הוצאו ספרים זמן רב נצטבר אבק רב שטרחו לנקותו לעיתים רחוקות. צעצועים קטנים מורכבים היו מפוזרים אקראית על המדפים, מכוסים אבק גם הם, כדורי כסף כבדים בקופסה מחופה ברוקד כחול השמיעו צליל עדין כאשר אחזתי בהם. בספרייה מצאתי ספרי הסבר להכנת יין ולחם, כרכים נדירים של אמרות המומחים אודות יד המוחלט העליון, ספר התמורות, ספרי האיש החום, הבריתות השונות על כל כרכיהן, מפות שונות הן של כוכבים והן של גוף האדם, ספרו של לו-קר-צו מהיבשת המערבית הישנה ועוד רבים. מצולע עץ חום מאובק בעל שישה עשר חודים עמד על המדף כחידה רנסאנסית בלתי ניתנת לפירוק על אף כל מאמציי. במדף תחתיו שכנה קופסה כהה עם דסקיות שנהב כהות ובהירות למשחק גו. מאז שעזבתי את הבית לא נעשה בה שימוש.

חלק נכבד ממחזורי הרווח והכסף של  ימים אלו שאני חי בהם הוא שמיעת סיפוריהם של אנשים וכתיבתם בדפים ציבוריים. בהתאמה לתודעה האנושית, חלק נכבד מפיק רווח נאה מסיפורים של מין ופשיעה ומוות המסבים ריגוש עז לקהל רב, אולם יש קהל המעוניין לשמוע סיפורים אחרים. נתמזל מזלי ואני מוציא חלק מפרנסתי מסוג זה של סיפורים שאני מלקט. יום לאחר שרבתי עם אשתי נתבקשתי לשוחח עם רב אמן קונפוציאני זקן שהסתגר בביתו מזה שנים. הוא העמיד דורות של תלמידים אשר כיום הם המנדרינים הרשמיים ועל פיהם יישק דבר. תלמידיו הישירים נחשבו למיוחסים ביותר ועסקו בפרשנויות של תפיסות עולם קודמות, קטלוגן והוראתן. הנושאים שנתבקשתי לשוחח עמו עליהם היו טקסים חילוניים וגישתו אל המוות.

שאלתי את אבי המאמץ אודות רב האמן הקונפוציאני והוא נתחייך. הו, אמר, ונקב בשמו: אבן-משחזת, הוא מצוין. אולם שהות קלה בדיבורו סימנה לי כי הוא מתייחס להיבט אחד בלבד ומטיל ספק בקיומו של היבט אחר. כמובן שלא ידעתי מהו זה ומהו האחר, אך חשתי רעם קל מתחת לאדמה וסקרנותי התעוררה בד בבד עם עוינות לא ברורה. ראה, אמרתי לו בדיפלומטיות, אודה לך מאוד אם תסכים לשוחח איתי לפני הראיון. אין בעיה, הוא ענה, בוהה, בוחש חסר ידיעה בספל התה שלו. אני רוצה לשאול אותו שאלות רקע נוחות ולאחר מכן, הרהבתי עוז, אולי שאלות הצופנות ביקורת בתוכן. הוא נתחייך שוב וניער את הכפית על פי המצווה שלוש פעמים למנחה. מתי שתרצה, ענה לי, ממוקד עלי לרגע קט ומתערפל מחדש. הייתי מרוצה. הוא נפנה אלי חזרה ושאל ברישול מחויך כדרכו בשנים האחרונות: מתי תבוא לשחק איתי גו? בהזדמנות, התחמקתי כדרכי. מה שלום אשתך? שאל לפתע, משליך כמנהגו המרגיז את הכפית ברעש לכיור ואוחז בספל באצבעות קלות. לא ראיתי אתכם בזמן האחרון. בסדר, עניתי קצרות, מסתמר. נטלתי את הרכב המשפחתי ונסעתי לשחק במשחקי הכדור של יום שישי עם עמיתיי לכתיבה.

השתוממתי לגלות בימים הבאים כי בספרייתו של אבי המאמץ כמה וכמה כתבים של אותו רב אמן קשיש. אני מאוד אוהב לקרוא אותו, שח לי, כאשר שאלתי אותו עליהם. למדתי ממנו רבות. מעולם לא פגשתי אותו. את תלמידיו פגשתי. כאן חלפה עננה לא מורגשת כאשר חייך. אבי תדרך אותי בבקיאות שלא ציפיתי לה באשר לאופי השאלות, לרקע האקדמי ויחסי הכוחות האקדמיים בזירה הפילוסופית ואז להפתעתי הוסיף: קרוב לוודאי שתשתו תה. אני מניח שהתה יוגש בספלי חרסינה עם דוגמה מסורתית. במצב זה, זו השאלה שעליך לשאול אותו לקראת סוף הראיון: האם אתה אוהב תה? שים לב לתשובתו. אם יענה במילים, סיים בזאת את המפגש במילות נימוס. אם לא יענה במילים, שמוט את הכפית על הצלוחית של הספל כדי שיישמע צליל ברור. הבטח לי כי תביא את תשובתו, אמר לי בחיוך שגרם לי אי נוחות. אני סקרן. מכיוון שהייתי במצב רוח נוח נעניתי בפזיזות והבטחתי. התחרטתי על כך מיד ואולם, המילה כבר נאמרה.

כיצד שואלים איש זקן מה גישתו כלפי המוות? לכאורה חסר נימוס. אולם איש זה היה אורים ותומים בתורות רבות ויחסן אל החיים ומעבר להם. ספריו היו כתבים מכוננים בכל האקדמיות ועליהם כבר נכתב דור חדש של ספרים. על פי מה שליקטתי הוא צמח במסגרת קפדנית ביותר שהיגוייה המדוקדק נשמע היטב בדיבורו. גופו היה קטן, אצבעותיו רכות, שערותיו לבנות ונפזרות לצדדים. בתו שהתה לצידו קשובה לכל צורך ודרישה, אמדתי את גופה ותהיתי במעומעם היכן אשתו. שתינו תה ירוק, עשיר כתרד צעיר, מספלי חרסינה בצבע קרם של ווג'ווד עם דוגמת דרקונים כחולה. עיניו היו כחולות תמות עם קמטי חיוך בצידיהן כאשר ציטט את הפסוק האלמותי: ''כוס התה היא מציאות בין השלכות''. ואולם מאוחר יותר בשיחתנו למדתי כי הקמטים נוצרו גם מצמצום נחוש וספקני של העיניים כאשר לא הובן, לדעתו.

האם היה נאור? איני יודע. מואר? לא. אולי. נדיב, חביב, רך ומבין, מעל גרעין קשה וסגור חבוי בעומקו. הוא השתמש בנתק מהסביבה על פי רצונו. בתשובה לשאלותיי ענה במתינות תשובות מפורטות עם סימוכין רבים מכל חצרות הידע שביבשת. עתה חשתי בשמץ ממה שחשבתי כי אבי המאמץ הגיב אליו. סריג המילים היה מרווח דיו עד כי יכולתי לחוש מבעד לרווחים את הרעד העמוק שפעם מתחת לרגליי בבית שבו גדלתי. איני יודע אם רווח זה נוצר מפאת צליל גילו או שמא בגלל ידיעתו או, שמא בגלל ידיעתי. משום מה הסבה לי התחושה נוחם עד כי עיניי נתלחלחו. הוא הציץ בי בסקרנות, כביכול היה לנו משהו משותף מעבר לידיעה. איש צעיר, בן כמה אתה? פנה אלי בהיגויו המדויק. בן שלושים ושלוש אני, עניתי לו במבוכה בשל האינטימיות הבלתי צפויה.

שעה חלפה. בתו הביטה בי לסימן כי תם הזמן. אנו לקראת הסוף, ביקשתי ככפוי שד, מבויש, נזעם על הבטחתי, טרחנותו של אבי המאמץ ואווילותה של השאלה. נותרה שאלה אחת בלבד שעלי לשאול אותך לפני שאלך. שאל, ענה ועצם את עיניו בעייפות.
האם אתה אוהב תה? שאלתי במאמץ. קולה של אשתי פעם לפתע בראשי והיה כה קרוב עד כי המילים נשמעו כרצף רך של רעמים. הוא שהה רגע ארוך ואז, כחול עיניו נח על עיניי ממוקד בפתאומיות, שמט את הכפית שאחז. ראיתי את הכפית שלו צונחת בתוך הכחול של עיניו כסדרת תמונות פוגעת בלוח השולחן מנתרת פוגעת שוב מתהפכת חוזרת למצבה הקודם נעה מעט ודוממת. לא שמעתי דבר. ברקע, כתפאורה נעה ללא קול, חשה אליו בתו, כאשר מישהו הרים בקושי את הכפית שלי, כבדה כמטיל ברזל. שמטתי אותה על הצלוחית. צלילה הקטן נפרד ממנה באיטיות ממרחק רב ונתגלגל ברעם מוכסף שעצר את בתו במרוצתה.
מי אתה? שאל. מנין הגעת?
סיפרתי לו בלשון כבדה על אבי המאמץ. רוגז ומחייך בעל כורחי בוזמנית, הוצפתי בתחושת דחיפות עצומה. לאחר שהות שהייתה קשה לי ללא נשוא נוכחתי לחרדתי כי עיניו הוצפו דמעות. הוא חייך. אז יש מישהו לבסוף, אמר, מושיט את ידו. נפרדתי ממנו לשלום בחיפזון. ברגע שהדלת נסגרה מאחוריי התחלתי לחייג באצבעות רועדות את מספר הטלפון הנייד של אשתי.

RedFace02 / Sergio Waksman

$
0
0
No writing 
(except to you) 
but 
my so called art, 
mixing all 
sorts of 
odds and ends, 
like always


חבצלות המים

$
0
0

חבצלות המים

איננו ולא כלום.
נפלנו
אל החושך ולשמד.
אבל חשבו על כך כי בזאת האפלה
אַצוּר איתנו ציר עלום של רעיון
אשר גלגל שמשו החי, נסוב בארץ חוץ, שנותיו של העתיד הבא.
(סטיפן ספנדר, משפטו של שופט)


הסתגרותו הממושכת למורת רוחה של סביבתו וסירובו לדבר עם העולם אכן היו שליחות מקודשת. שימור ולא שינוי. כיצד יכולה הייתה האישה הכפרית שהייתה סוכנת ביתו להבין, ובכל זאת הבינה. רַחמה אצר את ההבנה הקדומה, שלח אותה לגונן בפראות מכמירת לב על האביר המְשמר שלה, המתרשם שלה, הזכר הבורא שלה, מדיום של רוח עלומה. בחושיה קלטה כי ההסתגרות אינה אלא נעיצת ציפורניים עיקשת שאחריה אין דבר מלבד תום מבוגר של התמסרות לשלמות. נו פאסאראן!
ולו יעלה הדבר בחיי, הרהר לאיטו, ושכח. כמו לוחם התרמופיליי שבא הקץ להמתנתו: הנה הם באים. הפרסים. מוזר, ועם זאת כה צפוי, שאור השמש העז כהה פתאום ועדיין לפני הצהריים.  

פני המים היו הדבר שנתן עליו את דעתו מירב הזמן. נגיעות קטנות ואינסופיות, נאספות ונוספות שיצרו מסה של עומק בעל משקל עצום ירקרק ואפל, כדי שיוכל לשאת על פניו את כתמי האור המעטים, הבהירים של הפרחים ולהכיל עולם של ברושים כהים הפוכים במרחק, חודם מצביע כמצפן יציב על פני תהום רקיע מעורפל. הוא חש, פרפרים בבטנו, כי לכד איזון מוזר שבו לעיתים הנך על רגליך והעולם הפוך ולעיתים הנך הפוך בעולם מתהפך שאור השמש כהה בו.  

המים היו המפתח. כאשר הצליח לגעת בתנועה הדוממת של התהום נגעה בו מהות יסוד שהיקפה החי סבב את הארץ. לעולם לא האמין כי זה יקרה, אולם תמיד היה הרגע הנדיר שבו שוב קם המרקם הנצבר בידיו לתחייה והפך לשגריר פעיל בקונסולה של עץ ובד. קפסולת הרוח שנבנתה בעמל והינף שאין לשערם, מודרכת בחיוך נסתר ומכילה בתוכה את אפלת המים וצינת הבוקר, את החבצלות הצפות כהרהור על פני העומק. אז, כשהתחולל הקסם, היה מניח לַבד, למרות שכה רצה להמשיך לגעת בו, היה מתרחק לאחור, כאב, בת רוחו המתרחקת מולו מאפִילה, מעמיק אל מגעי הצבע המתמזגים. נשמט על ספסל העץ המתנדנד. המכחולים בידיו העיוורות נוגעים לא נוגעים בבגדיו, מעבירים אליהם כתמים מטושטשים ככתמי רוק ניגרים בשנת עומק והוא מתבונן, מתבונן, מתבונן, מרוקן מכל, חש בעמעום, שמורותיו הקמוטות עייפות, את בידולו מתוך היופי החי ואת חוסר יכולתו לחלוף דרך הבד. מנגד תראה ואליה לא תבוא. צריבה מסמנת כי באו דמעות בעיניו, זמן לקפה המשחיר בכוס מזה שעות.

בקרקעיתו נחה ידיעה חסרת שם כי חתימה זו תישאר כבועת נצח, ייחודיות מתהווה בשיא הגל, בתוכה נם ניצן חבצלת המים עד אשר יגיע יומו החדש. משהו שוּנה בסחיפה הנוראה, מתח הפנים הקבוע יפקע לפתע, עינו העצומה של הניצן (תחת שמורותיו הלבנות הנה הוא כבר ער) חורגת, חרגה אל התווך החדש שצפיפותו כה שונה ומוארת. כל עומק בריכות המים המתוקים בעולם ניצב עתה מאחוריו, מפגש האור מסעיר את הגניוס הירוק. הנה הוא נפתח בגיאומטריה קורנת, כה קטן, כה מושלם, כה קורא תיגר בעצם קיומו, כה פגיע, בר חלוף, כה נצחי. עולם. ואולם, עולם אחר.

פער חי חסר מילים זורם כנגד מרקם העבודה הזרה של עולם מדבר לפני דריסתו וחיתוכו. במרחב ההרהור הלכוד נם בנק הגנים של הכוכב כגיבוי. כאשר תכסה הפלדה כליל את העולם, ואספלט שחור וחשמל וזכוכית מאפירה, בסדִירוֹת בטון ארוכות ומקצב פוטוריסטי מסתחרר, יהיו החבצלות העמומות נקודה לבנה שממנה יתחיל הנצח הבא.



בהרצאה שנשא פרופ'יעקב ברונובסקי לפני דור חדש באוניברסיטת סטנפורד בחוף המערבי של העולם החדש ועניינה חוק ואחריות אישית, נאמרו המילים: ''היוצר חושב על העולם כעל רקע לשינוי ועל עצמו כעל שליחו המקודש של השינוי''. האמן בסיפור הוא מונה. לאחר שסיימתי את עריכת הסיפור כשנתיים לאחר שנכתב, נזכרתי בסיפור מד''ב מנערותי שנקרא ''מתח פנים''שהציג רעיון של אקולוגיה אנושית תת-מימית ממוזערת המבקיעה את מתח הפנים של המים בדרכה לממדים חדשים.

זֶנית האובליסק הראשון חילקה את השמים. הנֶדיר פרס את האדמה לארבע ושמונה. השני הגדיר בגובה מסותת יחד עם הראשון מלבן ריק מגביה עד כְהות הכחול (יש ימים שראיתי ענני פרחים לבנים חולפים כְּדוּר בתוך החרך הארוך). מצידי הניצבים יריעות. יחולקו השמים למדורים ומגירות. הוא עדיין  כאן, אבל צריך לחפש אותו באחת המגירות.( ).

התמונה המושלמת, המַנדלה חסרת הפגם אשר כל מסלוליה שלמים ותמימים, הרי ברגע שאנו במגע אתה ובמחיצתה, הדגם שלנו, הלא מושלם, נרפא, מתקן את עצמו ומביא לנו את הקלת התיקון והריפוי. לכן אנו נמשכים אל היופי המושלם, אל הכוח המושלם של השלמות, לכן אנו פוגעים בו בלהיטות, בקנאה ובנואשות להיתקן בעצמנו. היופי והשלמות נובעים אחד מתוך השני. קצב סדיר, הגיון, מבנה שלם. לב. המושלם הוא אירוע. הצורה היא אירוע. היופי הוא אירוע, ועובדת קיום. יש לזכור זאת.

שיר אהבה

$
0
0
האדמה רעדה

כן

אין מה לדבר

לא

הרצאות מדף: נמר בהיר דרקון אפל - אמנויות לחימה בראי התרבות 2018

$
0
0

דובר: דוד מיכאלי על תודעה ופעולה



דובר: יואב רפופורט על תרגום טקסטים עתיקים



דובר: זאב פוקס על דת ואמנויות לחימה



צפרדעים frogs

לוגיקת הלב

$
0
0

ללב לוגיקה משלו
בין סדרת פעימותיו החשבונית
לסדרת פעימותיו ההנדסית
בין דופק חשבוני
לדופק הנדסי
כאב


מה רב העונג

$
0
0
מה רב העונג
לשתות שוקולד חם
ובחוץ גשם רב

תכונת הכמיהה לבחירה מחדש / צעדים ומרחבים / עמ' 35

$
0
0


תכונת הכמיהה לבחירה מחדש
גורל, זיכרון, איחוז, תקווה

האין אנו חותרים להגיע אל אותה צומת של אפשרויות שחלפנו בה? האין אנו כמהים לחזור בזמן כדי לשחק מחדש[1]ולבחור מחדש? לתקן? או לפחות לבחון את בחירתנו ההיסטורית?  
כבריות היכולות לספר סיפור ולהתבונן אל עברינו, קיומו של המרחב או הנתיב שלא בחרנו בו עדיין תקף, לפחות בזיכרוננו, וכך גם אפשרות הבחירה הממשיכה לרחף סביבנו לתמיד, בשובל הארוך או בעננים של זיכרוננו, האם בחרנו נכון או האם נטינו או הוטינו[2].תחילת הפעולה היא גם תחילת תקתוקו של הזיכרון. היה, יכול היה שלא להיות, היה יכול להיות אחרת. הרצון לקבל הזדמנות לבחירה חוזרת הינו חלק מתכונת זיכרוננו, מאנושיותנו.

לבחירה שנטלנו בשיטוט הקיומי שלנו, הכולל היקלעות למצבים פוגעים לא מוזמנים ולא נשלטים, יש משמעות אישית של גורל, התמודדות ונטילת אחריות. ומכאן שמונת המשמעויות הרגשיות: זעם, נקמה, ייאוש, אשמה, בושה, חרטה, צער, גועל, הנובעות מסופיות הבחירה שבחרנו, או שנכפתה עלינו, בנקודה כלשהי בזמן, רגע שאינו קיים יותר ולעולם לא יחזור. "אם, רק, אז", אלו הביטויים המצביים והסיבתיים המלווים אותי יחד עם נתיבה הנמשך של הבחירה ומעבדים את המרחב העילאי של רצון, כוונה, מחשבה והרהור. מכאן נגזרות האפשרויות ההסתברותיות של התקווה, התיקון, הפיצוי, ההשלמה, המתנתקות מן האיחוז  (stasis, possession)המכאיב של "אם, רק, אז", ובזאת הן אוחזות ממד טיפולי.


[1] Replayחזרתיות במודל EEIRID. בטיפול שטח, מודל מרחבי לניתוח תהליכי התמודדות והתפתחות. במודל שבעה מרחבים: ציפייה, חשיפה, עוצמה, חזרתיות, דמיון, זמן חלום, ציפייה (שעברה שינוי).
על מושג החזרתיות והלולאה הסגורה מתקיים דיון גדול ביצירות כמו ורטיגו (1958) של היצ'קוק והמזח (La jetee) (1962) של כריס מרקר. ללולאה הסגורה ישנה איכות של חלימה בדומה למושג הבארדו הטיבטי.

[2] יציאה מאיזון. זהו ביטוי רגשי של מנגנון הומיאוסטטי.


שירים ממפגש סיום שנה א מחזור 7 בתכנית הבינתחומית לטיפול שטח בסמינר הקיבוצים

$
0
0

הצפרדע צפה
בכוח קפיצתה
פנימה
ריוטה. תרגום: יואל הופמן. קולות האדמה. עכשיו, מסדה

לכאב – יסוד חלול
לא יוכל להיזכר
מתי התהווה – אם חל
זמן בו לא היה
בלא עתיד – זולת עצמו
אינסופיותו מקפת
עבר – שנכון לרשום
נקודות חדשות – של כאב.
אמילי דיקינסון. תרגום: לילך לחמן, רסלינג

מארי חצי תלויה
כתבה מרגרט אטווד, בוקר בבית השרוף
תרגם לעברית: אסף בס. - http://archive.is/BkKod

 "מארי חצי תלויה"היתה מארי וובסטר, אשר הואשמה בכישוף ב1680, בעיר הפוריטנית מסצ'וסטס והוצאה להורג בתלייה על עץ, שם – לפי עדות אחת מכמה שנשארו מאז – היא הושארה למשך הלילה. ידוע שכאשר היא הורדה מהעץ היא הייתה עדיין בחיים וחייתה עוד 14 שנה לאחר מכן.
19:00
הייתה באוויר שמועה
משייטת, תרה אחר עורף
להיתלות בו. אני חלבתי את הפרה ודלת
האסם הייתה פתוחה אל השקיעה.

לא חשתי את המילה הדייקנית קולעת
ונכנסת, ככדור רך, פנימה.
לא חשתי את הבשר הנמחץ סוגר
עליה כמים, מעל אבן ידויה.

אני נתליתי בשל חיי, לבדם.
בשל עיניים כחולות ועור צרוב שמש,
חצאיות בלויות, כפתורים בודדים,
חווה מעושבת, רשומה על שמי שלי,
ותרופה בטוחה ליבלות.

אוה, כן, ושדיים,
ואגס מתוק, החבוי בגופי.
כל אימת שישנם דיבורים על שדים,
גם לאלו נמצא שימוש.

20:00
החבל היה אילתור.
עם הזמן הם כבר יחשבו על גרזנים.

הופ! ומעלה אני נישאת, כפרי שנשל במהופך,
תפוח מושחר שנדחף חזרה אל העץ.

ידיים כפותות וסחבה בפי,
דגל מונף כהצדעה ללבנה,

אלה זקנה, לה פני עצם, תשליל עתיק,
אשר בעבר היתה נוטלת דם תמורת מזון.

אנשי העיירה משרכים דרכם הביתה
נרגשים מתצוגת השנאה שלהם.

רשעותם המהופכת חוצה, ככפפה
ואני, העוטה אותה.

21:00
השביסים באים לבהות,
החצאיות הכהות, גם כן,
הפנים הנישאים אל על, בתווך,
פיות מהודקים כל כך, שהם מחוסרי שפתיים.
אני יכולה להביט מטה, אל תוך חורי העיניים
ואל נחיריהן. אני יכולה לראות את פחדן.

את היית חברתי, את גם כן.
אני ריפאתי את תינוקך, גברת,
ואת שלך, לא רעיה, הדחתי מתוכך,
כדי להציל את חייך.

עיזרו לי לרדת? אינכן מעזות.
אבק שבי עשוי לדבוק בכן
כרכילות, או כפחם.
ציפורים מטות אחרי רבים,
כאותיות פורחות באוויר, אף שעורבים,
ככלל, יחידים במינם.

באסיפה כמו זו שכאן,
המקום הבטוח יותר הוא הרקע,

מעמידות פנים שאינכן רוקדות,
העמדה היותר בטוחה שנוח להפנות ממנה אצבע.

אני מבינה. אינכן יכולות לחסוך
דבר, יד מושטת, פת לחם, סריג,
מפני הקור, מילה אחת
טובה. אלהים יודע
שאין בסביבה הרבה מאלה. אתן
צריכות הכל, לעוד ימים קרים.

22.00
ובכן אלהים, מאחר שאני כבר כאן למעלה,
עם קצת זמן להרוג, אולי, על הידיים,
ורחוקה כבר מכל שגרת היום הטיפשית
של מלאכת היד, ומלאכת הרגל,
וההליכה אל לול התרנגולות ,
נוכל שנינו להמשיך בוויכוח
בו התחלנו בעבר, אודות הרצון החפשי.

האם בבחירה אני משתלשלת,
כפימתו של תרנגול הודו, מעץ
זה שהוא למעלה מאדיש?
אם הטבע היא האלפבית שלך,
איזו אות הוא חבל זה?

האם גופי המתעוות מאיית ונקרא כ"חסד"?
אני כואבת, לפיכך הנני.
אמונה, צדקה ותקווה הן שלשה
מלאכים מתים, הנופלים כמטאורים או
ינשופים בוערים, על רקע
אטום ונשגב של רקיע פניך.


24:00
גרוני מתוח כנגד החבל
חנוק ממילים ואוויר;
אני מסתכמת בפקעת שריר.
הדם גואה ותופח בגולגלתי,
שיני החשוקות שומרות אותו בפנים.
אני נועלת שיניים על היאוש.

המוות יושב, כעורב על כתפי,
ממתין לסלק הקלוף-לפות של לבי,
שיתפרץ, כדי שיוכל
לאכול את עיני,

או כשופט,
ממלמל אודות פרוצות ועונש,
ומלקק את שפתיו

או כמלאך אפל
מתחבל בעומק נוצותיו המבריקות,
לוחש לי להיות קלה על עצמי. לנשוף בפעם האחרונה.
בטחי בי, הוא אומר, מגפף
אותי,
מדוע לסבול?

פיתוי, לשקוע מטה
אל ההגדרות הללו.
להיות קדושה מעונה במהופך,
או מזון, או זבל.

לוותר על מילותי שלי עבור עצמי,
סיוגיי שלי.
לוותר על לדעת,
לוותר על מכאוב.
להרפות.

2:00
מתוך פי בא ויוצא, במרחק מה
מעצמי, צליל כרסום דק
שהיית עשוי לבלבל עם תפילה אלא
שתפילה איננה עצורה.

או שמא, אדוני?
יתכן שזה קרוב למוות בחניקה, יותר
מאשר חשבתי בעבר. אולי היא
השתנקות, קריאה לאוויר, תפילה.
האם אותם אנשים בחג השבועות
רצו בלהבות שיפרצו מתוך ראשיהם?
האם הם ביקשו להיזרק על הארץ,
ולמלמל, כעופות קדושים,
בעיניים חורגות מתוך ארובותיהן?

כמו שלי ממש, כמו שלי ממש.
יש תפילה אחת בלבד: והיא איננה
על ברכים בכותונת לילה נקייה,
על השטיח הרכוס
אני רוצה את זה אני רוצה כך.
הו, הרבה מעבר לכל זאת.
קרא לזה
אנא, קרא לזה רחמים.
קרא לזה,
עוד לא, עדיין לא
כששמי שמיים מאיימים להתפוצץ
פנימה, באש וברצועות בשר תלוש והמלאכים מקרקרים כעורבים.

3:00
הרוח מבעבעת בקרב העלים סביב
לי העץ מזיע ליל
ציפורי ליל ציפורים זועקות אל תוך
אזני כלבבות דקורים לבי
מגמגם במלבושו המתנפנף גופי
שלי מתנדנד מדלדל בכוח
הולך ואוזל מתוכי הרוח מזיעה
בתוך גופי קורעת
את המילים אני קופצת את
לא מחזיקים האגרופים
קמע או דיסקית של כסף ריאותי
חובטות כאילו טובעת אני קוראת
אותך כעד אני לא
עשיתי שום פשע נולדתי אני נשאתי
ילד אני נושאת מה שיום ילד אשא אני
איוולד זהו פשע שאני בו לא
אכיר עלים ורוח
אחוז בי עוד אני
לא ארפה.

6:00
השמש עולה, עצומה ורועמת,
לא עוד דימוי לאלהים.
טעות בכתובת. אני הייתי שם, בחוץ.

הזמן הוא יחסי, תנו לי לומר לכם.
אני חייתי מילניום.
הייתי רוצה לומר ששערי הלבין
בין לילה, אלא שלא כך.
תחת זאת, היה זה לבי
שהפך צח, כעוף מכובס.

כמו כן, גבהתי, בערך בשבעה סנטימטרים.
זה מה שקורה כשאת נסחפת בחלל,
מקשיבה לגוספל של הכוכבים
המלובנים מחום.
שביבים של אינסוף נוקבים ככברה את מוחי,
התגלות של חירשות.

בקצה חבלי,
אני מעידה על הדממה.
אל נא תאמרו שאני כפוית טובה.

הרוב, תהיה להם מיתה אחת בלבד.
לי יהיו שתיים.

8:00
כאשר הם באו לקצור את הגוויה
(פתחי את פיך, עצמי את העיניים)
לחתוך מהחבל את גופי התלוי,
הפתעה! כמה לא צפוי,
אני חיה עדיין.

ביש מזל חבר'ה,
אני מכירה את החוק.
לא תוכלו להוציא אותי להורג
פעמיים על אותו דבר.
כמה מצחיק.

נפלתי אל מצע התלתן
שאפתי אותו פנימה ובחיוך מלוכלך, חשפתי
את שיני, לעומתם.
אתם יכולים כבר לדמיין איך זה הלך.

כעת עלי רק להשקיף
עליהם מבעד לכחול השמיים של עיני.
הם רואים את זדון ליבם
בוהה נכוחה
במצחם, ופונים אחורה.

קודם לכל זאת, לא הייתי מכשפה.
כעת, אני אכן אחת כזו.

אחר כך.

גוף העור שלי מתמלא וניפחת
סביב לגופי האמיתי,
הילה רכה.

אני מרפרפת על פני שבילים ושדות
ממלמלת לעצמי כמטורפת,
פה מלא תארי שם עסיסיים
וגרגרי פטל סגול.
אנשי העיירה צוללים ראש, הישר אל תוך השיחים
כדי לסור מדרכי.

מיתתי הראשונה חגה סביב לראשי
הילה מעורפלת,
אות כבוד על המסה בה נוסיתי.
אין חוצה ובא במעגל הזה.

מאחר שנתליתי על דבר מה אותו
מעולם לא אמרתי,
אני יכולה עתה לומר כל שביכולתי לומר.

קדושה נוגהת על אצבעותיי המלוכלכות
אני אוכלת פרחים וצואה,
שני פנים של אותו הדבר; אני אוכלת עכברים
ואומרת הלל, גידופים
זורחים ופוקעים בנתיב ליל שימורי
כבועות מקסימות.
אני מדברת בלשונות,
קהלי הוא הינשופים.
קהלי הוא האלהים,
כי מי עוד, לעזאזל, יוכל להבין אותי?
מי עוד כמותי, מת ושב?

העולם מבעבע מתוכי החוצה,
חוליה אחר חוליה של אפשרות מתפתלת.
היקום מותר מתוך פי
מלא וגדוש כולו, מלוא חלל פנוי.
 
בהיותי יחיד ובודד, שומה עלי להאזין ולדבר.
היחסים שאקשור לבסוף, אם אקשור,
אינם בלתי אישיים ואינם פוליטיים בלבד:
לא 'אנו'ו'הם'; לא 'אני'ו'זה'; כי אם 'אני'ו'אתה'.
לא יחסים פוליטיים, לא יחסים פרגמטיים, כי אם מיסטיים..."
אורסולה לה גווין. LEFT HAND OF DARKNESS . ינשוף


בְּכָל פַּעַם שֶׁאֶפְשָׁר לָצֵאת
אֲנִי מַקְפִּידָה לְהַבִּיט בָּעֲנָנִים
כִּי אֵין לְצִבְעָם שֶׁם שֶׁעָלַי לִזְכֹּר
כִּי הַיְנוּ הַךְ לָהֶם מִי מְעוֹלֵל מַה תַּחְתֵּיהֶם
כִּי הֵם מַטִּים אֶת רֹאשִׁי לְאָחוֹר
וּמְלַטְּפִים אֶת רַקּוֹתַי בְּשׁוּלֵיהֶם
כִּי הֵם נִקְרָעִים זֶה מִזֶּה וּמֵעַצְמָם בְּלִי כְּאֵב וְאָשָׁם
כִּי אֵינָם רוֹחֲשִׁים כָּבוֹד לִגְבוּלוֹתֵיהֶם
אוֹ לִבְדָיַת הַשָּׁמַיִם
כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַבִּיט בְּאוֹתוֹ עָנָן פַּעֲמַיִם
לָכֵן
אֲנִי מַבִּיטָה בַּעֲנָנִים
בְּכָל פַּעַם שֶׁמֻּתָּר לִי לָצֵאת
לֶחָצֵר הַפְּנִימִית בַּמּוֹסָד הַגָּדוֹל הַגָּדוֹל
שֶׁמִשְׂתָּרֵעַ, כָּךְ אוֹמְרִים, עַד קַצְוֵי אָרֶץ.
טל ניצן. להביט באותו ענן פעמיים. קשב.


אָמְרְתִּי לוֹ: כּוֹאֵב לִי הַכֹּל
וְהוּא שָׁאַל אִם אֲנִי עוֹמֶדֶת לָמוּת
מִזְמַן לֹא כּאָבַ לִי כָּכָה
אוּלַי
אֲנִי עוֹמֶדֶת לִחְיוֹת
אפרת שמעוני טוטיאן 


Sergio Waksman / Distant Relatives / New Exhibition

$
0
0
SERGIO WAKSMAN
DISTANT
RELATIVES
PROCESSED INK
HAND-TORN PAPER
PORTRAITS




Francis Bacon













אמנון גרוף / דלתות של פריחה / Amnon Grof / Doors of Blooming

$
0
0
אמנון גרוף 
דלתות של פריחה
Amnon Grof
Doors of Blooming






























































לאחר מאמץ גדול

$
0
0

לאחר מאמץ גדול

לְאַחַר מַאֲמָץ גָּדוֹל לוֹקֵחַ כַּמָּה יָמִים לָשׁוּב:
הַיְּקִיצָה הַמֻּקְדֶּמֶת שֶׁהִנְּךָ חוֹוֶה הִיא אֶחָד מֵהֵדֵי הַמַּסָּע.
גּוּפְךָ עָשָׂה מַאֲמָץ פִיזִי גָּדוֹל, וְהוּא רוֹצֶה לָנוּחַ וְלֶאֱכֹל.
יִהְיוּ גַּלֵּי עֲיֵפוּת שֶׁיֵּלְכוּ וְיִתְמַתְּנוּ בַּיָּמִים הַבָּאִים.
יִתָּכֵן שֶׁתֶּחְוֶה בִּדּוּל וּתְמִיהָה אוֹ קֹצֶר רוּחַ,
יִתָּכֵן שֶׁתֶּחְוֶה קשִׁי אוֹ חֹסֶר רָצוֹן לְסַפֵּר עַל מָה שֶׁעָבַרְתָּ בּוֹ,
יִתָּכֵן שֶׁיַּחַד עִם תְּמוּנוֹת חַיּוֹת שֶׁל רְגָעִים וּמִפְגָּשִׁים תֶּחְוֶה גַּלֵּי רֶגֶשׁ,
אֲבָל אוּלַי הָרֶגֶשׁ יִגְאֶה גַּם בִּלְעֲדֵיהֶם.
גִּמְגּוּם נִרְגָּשׁ, נְגִיעָה בְּרוֹצֵחַ, יֶלֶד מִתְיַפֵּחַ בַּגּוּף שֶׁגָּדַל וְהוֹתִיר אוֹתוֹ מֵאָחוֹר,
שִׂיחָה עִם צִפּוֹר, גֹּבַהּ גָּדוֹל מְאוֹד, כּוֹכָב נוֹפֵל לְלֹא קוֹל, אֶבֶן, שְׁבִיל.
כַּמּוּבָן, יְכוֹלָה לִהְיוֹת, וְרָאוּי שֶׁתִּהְיֶה, תְּחוּשָׁה שֶׁל פְּלִיאָה וְגַאֲוָה.
מֻמְלָץ לִשְׁתּוֹת בְּשֶׁקֶט אֶת קָפֶה הַבֹּקֶר וְגַם לַעֲצֹר רֶגַע בַּשְּׁקִיעָה.
הַאִם הַמַּשְׁקוֹפִים קְטַנִּים יוֹתֵר מֵאָז שֶׁחָזַרְתָּ?
הֶמְשֵׁךְ יָבוֹא לְאִטּוֹ.

אלדוס האקסלי / דלתות התודעה / על מרקמים / מדף

$
0
0

השינוי בפועל שהתרחש בעולם זה לא היה מהפכני כלל. חצי שעה לאחר בליעת הסם נהייתי מודע למחול איטי של אורות זהובים. כעבור זמן מועט היו משטחים אדומים מפוארים תופחים ומתרחבים מצמתים בהירים של אנרגיה שרָטטו מרוב חיים בדוגמאות משתנות בלי הרף. בזמן אחר, עם עצימת עיני נגלה לפני מתחם של מבנים אפורים, שבו כדורים כחלחלים צצו ואז הפכו מוצקים מאוד, ולאחר הופעתם החליקו בלי קול כלפי מעלה. אך בשום זמן לא היו פנים או צורות של בני אדם או בעלי חיים. לא ראיתי נופים, לא חללים עצומים, לא צמיחה פלאית ומטאמורפוזה של בניינים, לא שום דבר הדומה אפילו במעט לדרמה או לאלגוריה. העולם האחר שאליו הכניס אותי המסקלין לא היה עולם של חזיונות; העולם הזה היה קיים מחוץ לי, היכן שיכולתי לראותו בעיניים פקוחות. השינוי הגדול התרחש בתחום העובדה האובייקטיבית. מה שקרה ליקום הסובייקטיבי שלי היה יחסית חסר חשיבות. בלעתי את הגלולה שלי בשעה אחת־עשרה. כעבור שעה וחצי ישבתי בחדר העבודה שלי והתבוננתי ברוב תשומת לב באגרטל זכוכית קטן. באגרטל היו שלושה פרחים בלבד, ורד שעמד בשיא פריחתו וצבעו ורוד כעין הצדף עם נגיעה של גוון חם ולוהט יותר בבסיס עלי הכותרת; ציפורן בצבעי ארגמן ושמנת; ובראש גבעול שבור, תפרחת איריס סגולה בהירה, בוטה ונועזת. אקראית וזמנית, זֵר הפרחים הקטן שבר את כל חוקי הטעם הטוב המסורתי. קודם לכן, בארוחת הבוקר, נדהמתי מהדיסוננס רב־החיוּת של גווניו. אך זו כבר לא היתה הנקודה. לא הבטתי כעת בסידור פרחים בלתי רגיל. ראיתי את מה שאדם הראשון ראה בבוקר שבו נברא -- את הנס, רגע ברגע של עצם הקיום.
"האם זה נעים?"שאל מישהו.[1](בחלק זה של הניסוי כל השיחות הוקלטו ויכולתי אחר־כך לרענן את זכרוני לגבי כל מה שנאמר.)
"לא נעים ולא בלתי־נעים,"עניתי, "זה פשוט קיים."
איסטיגְקַייט (istigkeit) -- האם לא היתה זו המילה שמייסטר אֶקהארט אהב להשתמש בה? "היוּת". ה"הוויה"של הפילוסופיה האפלטונית, רק שנראה שאפלטון עשה טעות עצומה ונלעגת בכך שהפריד "הוויה"מהתהווּת וזיהה אותה עם ההפשטה המתמטית של ה"אידיאה". מסכן שכמותו, הוא אף פעם לא יכול היה לראות זר של פרחים זוהרים באורם הפנימי ורוטטים מכובד המשמעות הטעונה בהם; לא יכול היה לתפוס שמה שהוורד, האיריס והציפורן סימלו בצורה כה עמוקה הוא לא פחות ולא יותר ממה שהם -- ארעיוּת שהיא בו בזמן חיים נצחיים, גוויעה בלתי פוסקת שהיא בו בזמן הוויה טהורה, צרור של פרטים זעירים וייחודיים אשר בו, במין פרדוקס שאי אפשר לבטאו במילים אף שהוא ברור כשמש, ניתן לראות את המקור האלוהי של הקיום כולו.
המשכתי להביט בפרחים, ובאורם החי נראה כאילו גיליתי את האיכות המקבילה לנשימה, אך נשימה ללא חזרות אל נקודת ההתחלה, ללא שפל חוזר ונשנה, אלא רק זרימה מתמשכת מיופי אל יופי גבוה יותר, ממשמעות אל משמעות עמוקה יותר ויותר. מילים כמו "חסד"ו"שינוי צורה"עלו בדעתי, וזה היה כמובן מה שהפרחים סימלו, לצד דברים אחרים. עיני נדדו מהוורד אל הציפורן, ומהזוהר הנוצתי הזה אל השבלוליות החלקה, האחלמה המרגישה שהיה האיריס. "החיזיון המבורך", סַט צ'יט אנַנְדה, הוויה־תודעה־אושר -- לראשונה בחיי הבנתי, ולא ברמה המילולית, לא דרך רמזים בלתי מושלמים או בצורה מרוחקת אלא בדיוק ובשלמות, לְמה מתייחסות ההברות המופלאות הללו.
 ואז נזכרתי בקטע שקראתי באחד המאמרים של סוזוקי.
 "מהו גוף־הדְהַרמה של הבודהא?" ("גוף־הדהרמה של הבודהא"הוא דרך אחרת לומר דעת, כָּכוּת, הרִיק, האלוהות.) השאלה הזאת נשאלת במנזר זֶן על־ידי טירון מלא כוונות טובות ואובד עצות. והמורה ממהר להשיב תשובה שמזכירה את האחים מארקס בחוסר הרלוונטיות שלה: "המשׂוּכה שבקצה הגן.""והאדם הנוכח בָּאמת הזאת,"ממשיך הטירון, "האם אוכל לשאול מהו?"גראוצ'ו מכה על כתפו במקלו ועונה: "אריה בעל רעמה זהובה."
כשקראתי את זה לפני כן, זה נשמע באוזני כדברי הבל בעלי משמעות מעורפלת בלבד. כעת זה הפך ברור כשמש בצהריים, מובן מאליו כמו גיאומטריה אוקלידית. מובן שגוף־הדהרמה הוא המשוכה שבקצה הגן. בו בזמן, באופן לא פחות מובן מאליו, הוא גם הפרחים האלה, הוא כל דבר שאני -- או בעצם הלא־אני המבורך, המשוחרר לרגע מחיבוק החנק שלי -- רוצה להביט בו. הספרים, למשל, הממלאים את קירות חדר העבודה שלי. כמו הפרחים גם הם זהרו כשהבטתי בהם, בצבעים בהירים יותר, במשמעות עמוקה יותר. ספרים אדומים כמו אבני אודם; ספרי איזמרגד; ספרים בכריכת ג'ייד לבן; ספרי אגאט; ספרי אקוואמרין, טופז צהוב; ספרי לאפיס לאזוּלי שצבעם כה עז, כה רווי משמעות פנימית, שנדמה כאילו עוד רגע יעזבו את המדפים ויתבעו לעצמם את תשומת ליבי ביתר עוז.

"מה לגבי יחסי המרחב?"שאל החוקר בעודני מביט בספרים.
היה לי קשה לענות. אכן, הפרספקטיבה נראתה משונה למדי, וקירות החדר לא נפגשו בזוויות ישרות. אך אלו לא היו העובדות החשובות באמת. העובדות החשובות באמת היו שיחסי המרחב לא היו חשובים ושדעתי תפסה את העולם במונחים שונים מאלה של קטגוריות מרחביות.
 בזמנים רגילים העין מתעניינת בבעיות כגון איפה? באיזה מרחק? מה ממוקם ביחס לְמה? בחוויית המסקלין השאלות שעליהן מגיבה העין הן מסדר שונה מכל וכל. המקום והמרחק כבר לא כל־כך מעניינים. הדעת "תופסת"עתה במונחים של עוצמת קיום, עומק של משמעות, יחסים בתוך תבנית. ראיתי את הספרים, אך מיקומם בחלל כלל לא עניין אותי. הדבר שהבחנתי בו, מה שנרשם בדעתי היה העובדה שכולם זהרו באור חי ושאחדים מהם בלטו ביפעתם יותר מאחרים. בהקשר הזה לא היתה כל חשיבות לעניין המיקום ושלושת הממדים. מה שקרה הוא לא שקטגוריית המרחב התבטלה. כשקמתי על רגלי והתהלכתי יכולתי לעשות זאת באופן רגיל למדי, מבלי לטעות לגבי מיקום האובייקטים. המרחב המשיך להיות, אך הוא איבד את עליונותו. הדעת היתה עסוקה לא במידות ובמקומות, אלא בעיקר בהוויה ובמשמעות.

ועם האדישות למרחב באה אדישות אפילו גדולה יותר לזמן. "נראה שיש זמן בשפע"היה כל מה שעניתי כשהחוקר ביקש ממני לתאר את הרגשתי לגבי הזמן. זמן בשפע, אך כמה בדיוק -- זה היה לגמרי לא רלוונטי. יכולתי כמובן להביט בשעון; אך השעון, זאת ידעתי, היה ביקום אחר. מה שחוויתי בפועל היה משך זמן אינסופי או לחלופין הוֹוה נצחי שמורכב מחזון־אחרית־הימים אחד המשתנה ללא הרף.
מן הספרים הפנה החוקר את תשומת ליבי אל הרהיטים. שולחן כתיבה קטן עמד במרכז החדר; מאחוריו, מנקודת ראוּתי, ניצב כיסא עשוי נצרים ומעבר לו מכתבה. שלושת החפצים יצרו תבנית מורכבת של קווים אופקיים, מאונכים ואלכסוניים -- תבנית שנהייתה מעניינת עוד יותר מפני שלא התפרש‏ה במונחים של יחסים במרחב. שולחן, כיסא ומכתבה התלכדו לקומפוזיציה שהיתה דומה ליצירה של בְּראק או של חואן גְרי, דוֹמם שאפשר לזהות את שייכותו לעולם האובייקטיבי אך הוא נמסר ללא עומק, ללא כל מאמץ לשוות לו ריאליזם צילומי. הבטתי ברהיטים שלי, לא כמשתמש תועלתן שצריך לשבת על כיסאות, לכתוב על מכתבות או שולחנות, ולא כאיש מצלמה או מתעֵד מדעי, אלא כאסתטיקן טהור המעוניין רק בצורות וביחסיהן הכלולים בתחום הראייה או בחלל התמונה. אך כשהבטתי, התחלף המראה האסתטי הטהור, אותה עין קוביסטית, במה שאיני יכול לתאר אלא כראייה המקדשת אתהממשות. חזרתי ברוחי למקום שבו הייתי קודם כשהבטתי בפרחים, לעולם שבו הכל זוהר באור הפנימי ואינסופי במשמעותו. רגלי הכיסא, למשל, כה פלאיות בצינוריוּתן, כה על־טבעיות בחלקוּתן הממורקת! במשך כמה דקות -- ואולי כמה מאות שנים? -- לא סתם התבוננתי ברגלי הבמבוק האלו, אלא למעשה הייתי הן -- או בעצם הייתי אני־עצמי בהן; או ליתר דיוק (כי "אני"לא הייתי מעורב בעניין וגם, במובן מסוים, אף לא "הן") הייתי לא־עצמי בַּלא־עצמו של הכיסא.
עמ' 28-33

"... 
ממסע ארוך אך הכרחי זה אל תחום התיאוריה נשוב כעת אל העובדות המופלאות -- ארבע הרגליים של כיסא עשוי במבוק העומד באמצע החדר. כמו הנרקיסים של וורדסוורת, הן הביאו סוגים שונים של עושר -- המַתָנה, שאין ערוך לה, של תובנה ישירה חדשה היורדת לטבע הדברים ממש, יחד עם אוצר צנוע יותר של הבנה, בעיקר של תחום האמנויות.

ורד הוא ורד הוא ורד. אך רגלי הכיסא האלה היו רגליים של כיסא היו המלאך מיכאל וכל המלאכים כולם. ארבע או חמש שעות לאחר מכן, כשהשפעת המחסור בסוכר במוח התחילה להתפוגג, נלקחתי לסיור קצר בעיר, שכלל ביקור, לקראת שעת השקיעה, במה שטוען ברוב צניעות לכתר "הדראגסטור הגדול בתבל". בחלקה האחורי של החנות, בין הצעצועים, כרטיסי הברכה וחוברות הקומיקס, עמדה שורה מפתיעה למדי של ספרי אמנות. הרמתי את הכרך הראשון שהזדמן לידי. היה זה ספר על ואן גוך, והתמונה שבה נפתח הספר היתה "הכיסא" -- הפורטרט המדהים הזה של Ding an Sich, כָּכוּת, Suchness, שאותה, במין אימה והערצה, הצייר המטורף ראה וניסה להעביר אל הבד. אך היתה זו משימה שאפילו כוחו של גאון לא הספיק בשבילה. הכיסא שוואן גוך ראה היה במהותו אותו הכיסא שאני ראיתי. אך חרף היותו ממשי לאין ערוך יותר מכיסאות הנתפסים בצורה רגילה, הכיסא שבתמונה נותר לא יותר מאשר סמל, רב־הבעה בצורה יוצאת מן הכלל, של הדבר. הדבר היה כָּכוּת בהתגלמותה; זה נותר אך סמל. סמלים מעין אלה הם מקורות של ידע אמיתי על טבע הדברים, וידע אמיתי זה עשוי לשמש כדי להכין את הדעת המקבלת אותו לתובנות מיידיות משל עצמה. אך זה הכל. רבי־הבעה ככל שיהיו, הסמלים לעולם לא יהיו הדברים שהם מסמלים.
באותו הֶקשר יהיה זה מעניין לחקור אילו יצירות אמנות עמדו לנגד עיניהם של יודעיה הדגולים של הכָּכוּת. באיזה סוג של תמונות הסתכל אקהארט? אילו פסלים וציורים מילאו תפקיד בחוויותיו הדתיות של סנט ג'ון של הצלב, של הַקוּאין, של חוּי־ננג, של ויליאם לוֹ?[1]אין בכוחי להשיב על שאלות אלו; אך אני חושד ברצינות שמרבית יודעיה הדגולים של הכָּכוּת הקדישו אך מעט תשומת לב לאמנות -- בין שסירבו כלל להתייחס אליה ובין שהסתפקו במה שעין ביקורתית הייתה מכנה יצירות מסוג ב'או אפילו מסוג ח'. (אדם שדעתו המוּתמרת והמתמירה יכולה לראות את "הכול"בכל "זה"שהוא, יגיב באדישות גמורה לקביעה כי ציור מסוים, אפילו בנושא דתי, שייך לסוג א'או ח'.) האמנות, אני משער, מיועדת רק למתחילים או לסומים המושבעים, שהחליטו להסתפק בתחליף לכָּכוּת, בסמלים ולא במה שהם מסמלים, בתפריט אלגנטי ומסוגנן במקום ארוחה.
החזרתי את הוואן גוך למדף ולקחתי את הספר שהיה מונח לצידו. היה זה ספר על בוטיצ'לי. דפדפתי בו. "הוּלדת ונוס" -- ציור שמעולם לא היה אחד החביבים עלי. "מארס וּונוס", הנעימוּת הזאת שהוקעה בלהט כה רב על־ידי ראסקין האומלל בשיא הטרגדיה המינית הממושכת שלו. הציור "העלילה של אָפֶּלֵס" (CalumnyofApelles). ואז ציור מוכר פחות ולא כל־כך טוב, "יהודית". תשומת ליבי נלכדה והבטתי בתחושת קסם, לא בגיבורה החיוורת והנוירוטית או בשפחה שלה, לא בראשו השעיר של הקורבן או בנוף האביבי שברקע, אלא במשי העשוי קפלים בלסוּטה של יהודית ובחצאיותיה הארוכות המתנפנפות ברוח.
היה זה משהו דומה למה שראיתי כבר באותו הבוקר, בין הפרחים לרהיטים, כשהבטתי במקרה כלפי מטה והמשכתי להתבונן בלהיטות רבה ברגלי המונחות זו על זו. הקפלים במכנסיים -- איזה מבוך של מורכבות בעלת משמעות אינסופית! והמרקם של הפלאנל האפור -- איזה פאר, איזה עושר מסתורי ועמוק! והנה הם שוב כאן, בתמונה של בוטיצ'לי.

אנשים בני תרבות לובשים בגדים. על כן לא ייתכנו ציורי דיוקן או סיפורים מיתולוגיים או היסטוריים בלי תיאורי אריגים בעלי קפלים. אך החייטוּת כשלעצמה, אף שהיא אולי מקורם של הבדים, לעולם לא תוכל להסביר את ההתפתחותם השופעת כמוטיב מרכזי בכל האמנויות הפלאסטיות. האמנים, זה ברור, אהבו תמיד בדים בשל הבדים עצמם אך גם מסיבות אנוכיות. כשאתה מצייר או מפסל בדים, אתה מצייר או מגלף צורות שאין בייצוגן כל תכלית מעשית, צורות טבעיות מהסוג שאמנים, אפילו אלה המשתייכים למסורת הנטוראליסטית ביותר, אוהבים להשתעשע בו. בכל ייצוג ממוצע של מדונה או אחד משליחיו של ישו, המרכיב האנושי בלבד בתיאור מסתכם בכעשרה אחוזים מסך הכול. כל השאר אלה וריאציות צבעוניות רבות על הנושא האינסופי של צמר או פשתן בעלי קמטים. ותשע עשיריות בלתי ייצוגיות אלו של כל מדונה או שליח, חשיבותן מהבחינה האיכותית עשויה להיות זהה לחשיבותן מהבחינה הכמותית. לעיתים קרובות הן קובעות את הטון של יצירת האמנות כולה, הן קובעות את המפתח למסירת הנושא, הן מבטאות את מצב הרוח, את המזג, את גישתו של האמן לחיים. שלווה סטואית מגלָה פניה במשטחים החלקים, בקפלים הרחבים, השלמים, של פיירו. בֶּרניני, הקרוע בין עובדה למשאלה, בין ציניות לאידיאליזם, מרכך את הפָּנים הכמעט מגוחכים של דמויותיו בעזרת הפשטוֹת חייטוּת כבירות, שהן התגלמותן בברונזה או באבן של שגרוֹת הרטוריקה -- ההירואיוּת, הקדושה, העידון שאליהם שואף תמיד המין האנושי, על־פי־רוב לשווא. והנה חצאיותיו וגלימותיו-- עזות רגש בצורה המעוררת אי־שקט -- של אל גרקו; וכך גם הקפלים החדים, המפותלים, דמויי הלהבה שבהם מלביש קוזימו טוּרָה את דמויותיו: אצל הראשון נשברת הרוחניות המסורתית והופכת לכמיהה פיזיולוגית לא מוגדרת; אצל השני מתפתלת לה תחושה מיוסרת של הזרוּת והעוינות המהותיות של העולם. או למשל אצל ואטוֹ: גבריו ונשיו מנגנים על קתרוסים, מתכוננים לנשפים ולמופעי ליצנות, יוצאים לדרך, על גבי מדשאות קטיפתיות ותחת עצים אציליים, לעבר אותה קיתרה, הפלאנטה הוונוסית, שהיא חלומו של כל אוהב; העגמומיות העצומה והרגישות החשופה, העזה, של יוצרם באה לידי ביטוי לא במעשים המתועדים, לא בתנועות ובדיוקנאות המצוירים, אלא בתבליט ובמרקם של חצאיות הטאפטה, של שכמיות הסאטן ושל הבגדים ההדוקים. אף לא סנטימטר של בד חלק אין כאן, אף לא רגע של שלווה או ביטחון, רק ערבוביה משיית של אינספור קפלים וקמטוטים זעירים בשינויי מדרגה בלתי פוסקים -- אי־ודאות פנימית הנמסרת בביטחונה המושלם של יד מיומנת -- של גוון אל תוך גוון, של צבע בלתי מוגדר אחד הנשפך אל תוך משנהו. בחיים האדם מתכנן, מציע רעיון, ואלוהים קובע את מידת האפשרות שלו להתגשם. באמנויות הפלאסטיות, נושא היצירה מציע את עצמו; מי שבסופו של דבר קובע את אפשרותה להתממש הוא מזגו של האמן, ומיד אחר־כך (לפחות בציורי דיוקן, היסטוריה וז'אנר) האריג המגולף או המצויר. שני אלה עשויים להכריע אם "משתה אצילים"יביא לידי דמעות, אם צליבה תהיה שלווה עד כדי עליזות, אם פצע צליבה יהיה סקסי עד לבלי נשוא, אם דיוקן של טיפשות נשית בשיאה (אני חושב כעת על מדמואזל מוּאַטֵסְיֶה שאין שנייה לה מאת אַנְגְר) יבטא את האינטלקטואליות הבלתי מתפשרת והחמורה ביותר.

אך זה לא כל הסיפור. הבדים, כפי שגיליתי כעת, הם הרבה יותר מאשר מכשירים להוספת צורות בלתי ייצוגיות לציורים ופסלים נטוראליסטיים. מה שאנו רואים רק תחת השפעת המסקלין, האמן מצויד מבטן ומלידה לראות כל הזמן. תפיסתו אינה מוגבלת לתועלתיות ביולוגית או חברתית. משהו מן הידע השייך לתודעה הגדולה דולף לתוך תפיסתו מבעד לשסתום המפחית של המוח והאגו. זהו הידע של המשמעות הפנימית של כל הקיים.לאמן, כמו לנוטל המסקלין, האריגים הם הירוגליפים חיים המייצגים בצורה הבעתית ייחודית את המסתורין הבל ישוער של ההוויה הטהורה. יותר אפילו מהכיסא, אם כי אולי פחות מן הפרחים העל־טבעיים, הקפלים של מכנסי הפלאנל האפורים שלי היו טעונים ב"הֱיוּת" (isness). לְמה הם חבו את המעמד המיוחס הזה -- זאת איני יכול לומר. אולי לכך שהצורות של קפלי בד הן כה מוזרות ודרמטיות עד שהן לוכדות את העין ועל ידי כך מכריחות אותנו לשים לב לעובדה הפלאית של הקיום הטהור? מי יודע? מה שחשוב אינו הסיבה לחוויה אלא החוויה עצמה. כשהתעמקתי בחצאיותיה של יהודית ב"דראגסטור הגדול בתבל", ידעתי שבוטיצ'לי -- ולא רק הוא אלא גם רבים אחרים -- הביט באריגים באותן עיניים מוּתמרות ומתמירוֹת כפי שהיו עיני בבוקר ההוא. הם ראו את ה"איסטיגְקַייט" (היות), את הכוליות והאינסופיות של בד בעל קפלים, ועשו כמיטב יכולתם למסור זאת בצבע או באבן. ללא הצלחה כמובן. כי הרוממות והפלא של ההוויה הטהורה שייכים לסדר דברים אחר, שהוא מעֵבר ליכולת הביטוי אף של האמנות הגבוהה ביותר. אך בחצאיתה של יהודית יכולתי לראות בבירור מה הייתי עושה ממכנסי הפלאנל האפורים הישנים שלי אילו הייתי צייר גאון. לא הרבה, אלוהים עֵדי, בהשוואה למציאות, אך די כדי לשמח דור אחר דור של צופים, לגרום להם להבין לפחות משהו מן המשמעות האמיתית של מה שאנו, בטיפשותנו העלובה, מכנים "סתם דברים"
עמ' 37-42

[1]    הקואין וחוי־ננג -- מורי זן; ויליאם לו -- איש דת אנגלי.




[1]    החוקר שמוזכר לכל אורך הניסוי הוא הפסיכיאטר הקנדי האמפרי    אוסמונד, מי שבמכתב להאקסלי טבע את המונח פסיכדלי, כלומר "מגלה תודעה" (psyche-delic).
https://hartogsohn.com/2011/01/04/psychedelics-entheogens/

העץ הגדול The Great Tree

1978 ירושלים

מחשבות על שמחה ותודעה - כנס מדע ותודעה 9 - התקיים באונ. בר-אילן 30 למאי 2019

$
0
0

מחשבות על שמחה ותודעה
דוד מיכאלי


מכיוון שנתמזל מזלנו להיות תיירים בארצות השפע, ובארצות השמחה, הרווחה, הששון, הפליאה והאושר, ארצה לחלוק כמה מחשבות על הקשר בין השמחה לחיים, בין השמחה לאור, לחומר, וגם על הקשר לדחק, לקיומיות, לפרדוכסליות ולתודעה:

גם שמחת חיים וגם תודעה הם מושגים מופשטים שקשה לכמת אותם או לקצוב אותם. גם שמחה וגם תודעה שייכים יותר לתחומים של התחושה ושל ההוויה, כלומר "הידיעה שאינה יודעת" הם פחות שייכים לתחומי הידיעה החושבת.

מן הזמן שבו פיטרנו את האל והחלפנו אותו בעצמיות אנחנו חווים את קשיי ההסתגלות המודרניים. הסביבה שלנו משתנה, התודעה משתנה, המוח משתנה, הראייה משתנה, וגם ההתנהגות משתנה. אנחנו בהלם אקולוגי.  

בחברת השפע העולמית, האורבנית והתאגידית, המדודה, המרושתת, מחושמלת, מגודרת, מבוקרת ומפוקחת, אנחנו חווים תופעות של איבוד אוטונומיה, של בדידות, של פירוק מבנים חברתיים, אנחנו חווים תופעות של חרדה, דיכאון, ספק בממשות והיעדר של משמעות וטעם.  

אמנם שמחנו לאבד את הלילה לטובת התאורה, אך האפלה לעולם קיימת. ואם תהום האפלה לעולם קיימת, הרי יש בה גם תמיד את: "הכוח ההוא השוחר תמיד את החושך ואת האור הוא יוצר[1]"

ואם תהום ואפלה, זה המקום למנות רשימה מתוך תפילת קדיש:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
שנים-עשר גורמי שמחה מופיעים בקדיש: ולאחר שלום וחיים, - עשרה פעלים ניצבים באופן ישיר כנגד אי הקיום:
שובע, ישועה, ניחום, מילוט, רפואה, גאולה, סליחה, תיקון, רווחה, הצלה.

כשאנחנו אומרים שמחה ותודעה אנחנו חושבים על שני מושגים נפרדים. אבל שמחה ותודעה חד הם. משום שהתודעה מתבוננת, רק תודעה יכולה לבטא הכרה בקיום ולבחור את אופי ההכרה.  

אנחנו מכירים שלושה סוגים עיקריים של הכרה[2]:
1.      הכרת המסע של הקיום היא חדורת סבל (מעפר אל עפר. נקודה סופית)
2.      הכרת המבנה של העולם היא חדורת התבוננות (מהו העפר? סימן שאלה וסקרנות)
3.      הכרת התופעה של החיים היא חדורת חדווה (הי, אדמה!) (סימן קריאה ושמחה)

ומכיוון שהקיום לכשעצמו הוא 100% הצלחה בהשוואה לאלטרנטיבה של אי קיום - מאליו מובנת השמחה הכרוכה בו.
השמחה מופיעה ברווח שיוצרת פעולת התודעה בין היודע לקיומו.
ולפיכך, נתחיל עם:  
רווחה
אנו נושמים לרווחה. יש מרחב. יש לאן לנוע. המגבלה, החסימה או האיום נעלמו. בקיצון של הרווחה המשקל הפיזי או הגופני, או הנפשי נעלם.
הרווחה היא ביטוי של תווך שאנו מותאמים אליו. הנשר, אם הוא לא יהיה בתווך האוויר הפתוח כנפיו היציבות ייפלו בחלל הריק, יסתבכו ביער הצפוף, יפרפרו במי הים. אם התווך שלנו הוא אוויר צח, מהו התווך של יצור המים? איזה רווחה מרגיש הדג החוזר אל הים? איזה רווחה מרגיש השלשול השוקע חזרה אל עומק אדמתו הלחה? השפיפון הצולל אל תוך חול הדיונה?
חנק, לחץ, נטל, עומס, דחק וכאב פיזיים או רגשיים, קצרים או מתמשכים, הם צידה השני של הרווחה. הכאב הוא אינסופיות מקפת[3]. הרווחה היא זמנית. הכאב מעוור את ידיעתנו.  ידיעתנו את הרווחה היא רואה, היא מודעת היא מודה.
הרווחה היא פרטית וקבוצתית כאחד.
תודעת הרווחה היא ערך נרכש. ומשום שאנו מכירים בשחרור כערך וזכות אנושית, הרווחה היא מוסרית.

ששון
הששון הוא פיזי. מים בששון, חופזה, עוצמה, מהירות, רעש, שאגה. אין מרווח להרהר. ששון התנועה המהירה, ששון ההימור המהיר משולח הרסן, הפרדוכסלי, ששון ההסתערות, ששון הקרב, הירי, וגם ששון הזעם והנקמה.
הששון הוא גופני. קול ששון וקול שמחה, ששון הגוף הנמוג בגוף אחר, וגם ששון הריקוד שבו הגוף מתמזג עם המרחב ומניע אותו, וששון הטרף, הנגיסה והבליעה, המילוי. ששון הבועות הנאספות ומתפרצות לעלות בבקבוק המשקה.
הששון הוא עיוור. משווה לחצים. הגוף מוצף. ההתפרצות מוצאת את מיצויה ומתענגת עליה. הששון הוא עונג התביעה, המימוש והפריקה. הסימטריה לששון היא האכזבה.
כל סערת רעמים - מסתיימת, כל שיטפון – דועך, ולא לחינם הנחלים במדבר נקראים נחלי אכזב. זיכרון השאגה, שבה הכוח התובע הפך לפועל, נמצא בנו כזיכרון נצחי וככמיהה למימוש.
הששון הוא מידבק ויכול לסחוף קבוצה והמון. לצד שמחת הפעולה תודעת הששון הפועל יכולה להיות גם דורסנית ובעלת מרכיב התמכרותי.

צחוק
הצחוק מופיע בפער התפיסתי בין שני סוגי סדר כאשר תודעתנו נאלצת לדלג מעל הפער ביניהם.

פליאה
בין המאה השמונה עשרה למאה התשע עשרה שאל משורר בריטי בשם סמיואל קולרידג': ''אם היה אדם עובר בחלומו בגן העדן ומקבל פרח להוכחה כי אכן היה שם, ואם לאחר שהתעורר היה הפרח בידו - מה אז?[4]''
הפליאה מופיעה בגילוי המקרי, עם ניצחון האמונה במשהו שלא ידענו והלוא הוא החיבור, עם התגשמות ההשתוקקות לממשות כלשהי שלא ציפינו לה.
הפליאה היא ניסית. היא שירה. המפגש, סיום ההתמודדות, הפסגה, שלמות הנוף, שלמות היחסים, שלמות הרגע, שלמות מקומם של הדברים. הדברים נופלים למקומם. הדברים במקומם. הנוסחה המושלמת, הקומפוזיציה ההרמטית, מקומי שלי במרחב, בזמן וביחס הנכון. שלמות המושלם.
אם הששון שואג הפליאה שותקת. אם הששון הוא כוח, הפליאה היא מעבר לכוח. היא בדממה שאחרי. הפליאה כרוכה בקבלת הדין של פרספקטיבת הנשגב האיום שאינו רואה אותנו. הפליאה כרוכה בשמחה על השלמות, בהשלמה, בקבלה ובהכרת תודה, בענווה ובתודעת מקומנו. הפליאה צופנת חיוך, אם כי לעתים החיוך הוא מר כאשר דברים באים על תיקונם גם למרות כאב נורא שאינו יכול להירפא.
הפליאה היא רטרוספקטיבית: כל הדרך המאומצת מאחורינו תומכת את השלמות שלפנינו. השלמות לפנינו מצדיקה ומאשרת את הדרך שעברנו כמעבר הכרחי. הפליאה נובעת מתוך קסם האיחוי של תודעתנו, הזמן והמרחב. לפתע אנו רואים את גרגר החול והנה היקום כולו[5]. לפתע אנו הרגע וגם הזמן כולו.

אושר
תנועה מהירה בחלל גורמת אושר לאדם.
החיבור גורם אושר.
האושר הוא אירוע רגעי נטול זמן ומשקל שבו אנו נפתחים, צורתנו נעלמת, ואנו אחד עם התופעה ובתוך התופעה והמרחב, ועם האחר.
האושר הוא נטול ציפייה. הוא מה שכמהנו אליומבלי דעת. הוא מלא. הוא שלם.
האושר יכול להיות צונן מול הפשטה מושלמת כמו כבידה, ויכול להיות נלהב בתנועה מושלמת כמו דאייה וגם בהצלבה ובחילוף וביחד.
האושר אינו פעיל, הוא אינו מופעל והוא אינו יזום. האושר הוא שם. ככות לכשעצמה המתחוללת ברגע שבו פוקע תוקף הדימוי. זהו הנשגב. הנומינוזי. זהו החיבור.
האושר הוא נטול רעש. הוא מכיל גוון זהוב, צבעו של האור הרך וצבעו של המגע הרך.
משום שהתודעה חייבת נקודת ייחוס כדי לראות, אין תודעה קבועה של אושר. ישנה הוויה. אם בתוך הרגע קורה ומופיעה תודעה היא מודה בשמחה על קיומה.  
האושר הוא מישור של אהבה נטולת דימוי ולפיכך נטולת זמן ומשקל וגבול.

שמחה
שמחה היא מצב קיומי של אור וחום. היא סימטרית לחושך, למוות ואבדן. הזריחה משמחת והשקיעה מעציבה. החום פותח והקור מכווץ. השמחה בחושך מתריסה כנגד החושך והפחד.
לעומת הפליאה הדוממת על מקומה, הרווחה הנפתחת לצדדים, או הששון הרוגש קדימה, - השמחה ממריאה.
השמחה ממריאה, נפרשת ונוסקת למעלה באחת. הגבות, פתיחת העיניים, המבט הנפתח, פתיחת הפה, הרמת הצוואר, כיפת הקדקוד נעלמת, בית החזה עולה, הזרועות הנפתחות, הבטן, חשמל הרגליים והניתור מן האדמה. אנחנו עפים. אנחנו פותחים את כל האזורים המוגנים שלנו מול האור: הגרון, מפתח הלב, המפשעות.
הכלי של השמחה הוא המעבר ההכרחי. זו ההשתקפות המבנית של דחיסה ושחרור, ניתוק וחיבור. את השמחה אנחנו הורים ויולדים מתוך התמודדות: צליחה והצלחה.
כמו התעופה שהיא חלומנו הארכיטיפי להשיל את משקלנו, השמחה מלווה תמיד ע''י ההפתעה. לפיכך השמחה היא מתפרצת, פרועה ובעלת קול.
כך גם הניגון. - גם הניגון הנוגה ביותר, היגוני ביותר,  בעצם מעברו ההכרחי בכלי המפיק אותו, הוא מנכיח את הקיום, ולפיכך את החיים, ולפיכך מנחם. רוח קמה בצורה, הצורה מקימה רוח.
השמחה מופיעה בגילוי המקרי, בבחירה שהתבררה כנכונה, בהגשמה של רעיון ושל כמיהה ובהחרגה שמשמעה לעבור את הגבול וללכת אל מעבר,אל ממד אחר.
רצון,הנעה, מיקוד והשתוקקות נמצאים מתחת לקוגניציה ולרגש, כאשר הם מגולמים באמנותהם משחררים אותנו מאיומי הזמן והמרחב וגומלים לנו בשמחה. באמצעותם אנו מרחיבים את "יכולת החיבור האנושית עם המקצב החי של העולם וטבעו[6]".  
השמחה קושרת אליה את המזל ואת החסד ואת הרצון הטוב.
אם כי לבחירה שתי כנפיים: האחת של זיכרון העבר והאחרת של דמיון העתיד, השמחה נובעת מהתעופה לכשעצמה, המימוש לכשעצמו, של יכולת, של פעולה, של נוכחות ומעדותה של הדרך הנחרשת בעקבותיהם.
תודעת השמחה היא הבנייה הפרדוכסלית והאבסורדית של סדר החיים למרות וכנגד ההיגיון של האנטרופיה.
תודעת השמחה היא ההתמודדות המנכיחה את הקיום ולפיכך את היקום.

אסכם:
טענתי כי:
תודעת הרווחה היא ערך נרכש משום שלא כל אחד מכיר בדחק ובתווך שבו הוא נמצא ומתמודד.
ואמרתי כי
תודעת הששון הפועל היא מימוש של פוטנציאל - שאם לא יממשו אותו - ירעיל - אך כאשר הוא מתממש הוא גם יכול להכיל מרכיב של דורסנות והתמכרות.
ועוד אמרתי כי
הפליאה היא תוצאה הנובעת מן האיחוי של תודעתנו, עם הזמן ועם המרחב – וכדי לקבל תוצאה זו אנחנו מחויבים  להתמודדות ולהמתנה.
וציינתי כי
אושר אינו תודעה אלא הוויה, והוויה זו מתקיימת ברגע קץ תוקפו של הדימוי, ופקיעתו של תוקף זה תלויה בהתמודדות.
וסיפרתי כי
תודעת השמחה היא התמודדות שהכלי שלה הוא מעבר הכרחי – כלומר תווך חיצוני כלשהו  - המחייב בחירות, ועל כך אוסיף כי הזכות להתמודדות מתוך בחירה מחייבת רצון.
ולכן
שמחה ורצון כרוכים אחד בשני ומשמעותם פתיחה והרחבה של תחושה וחיבור לקולו הנעלם של העולם.
לפיכך,
במצב של תואם, הרצון והקיום יוצרים מתוך ההעדר את ביטוים כמציאות, ומציאות היא אמת. רגעי פגישתנו עם תאם ואמת, מנחמים אותנו במסענו בין הצללים של הדימוי וההשלכות.
ולכן,
יצירת החיבור, יצירת האחריות ואמנות המציאות הם פעולתה של התודעה האנושית- שהיא איכות מתבוננת וקורנת, שבה הראייה יוצרת את האור והמשמעות היא - שמחת החיים.
כי החיים שמחיםעל החיים.  

תודה רבה

מוקדש ליואן צור


[1]וריאציה על משפטו של גטה בפאוסט "השוחר את הרע ואת הטוב הוא יוצר"
[2]ראה ציור טועמי החומץ
[3]אינסופיותו מקפת – אמילי דיקינסון בתרגומה של לילך לחמן
[4]תרגום יורם ברונובסקי
[5]גם אצל ויליאם בלייק
[6]עפ''י ברוס לי על אמנות

Viewing all 728 articles
Browse latest View live