Quantcast
Channel: כתוב . Catuv
Viewing all 733 articles
Browse latest View live

הילחמו על העוגיות!

$
0
0

הִילָחֲמוּ עַל קָפֶה וּמַאֲפֶה, עַל קָצָר וְאָרֹךְ וְהָפוּךְ
וְעַל שְׁקֵדִים וְקִנָּמוֹן וְתַפּוּחִים וְעוּגוֹת פֶּרֶג,
עַל פְּרִיחַת הַסִיגָלוֹן, נְעָרוֹת עַל אוֹפַנַּיִם,
שְׁדֵּרוֹת מוּצַלּוֹת, בָּתִּים לְבָנִים, אוֹטוֹבּוּסִים, שְׁוָקִים
הִילָחֲמוּ עַל גְּבִינוֹת וְעַל שׁוֹקוֹלָד וְעַל יַיִן וְעַל עַגְבָנִיּוֹת
הִילָחֲמוּ עַל דּוּכָנִים וְקַבְּצָנִים, וְחוּמוּס יוֹם שִׁשִּׁי
וְעָרַק אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם. עַל כְּלָבִים וְעַל חֲתוּלִים,
עַל פִּנּוֹת שְׁתִיָּה לַצִּפֳּרִים וְחֲבַצָלוֹת מַיִם
עַל קְשִׁישִׁים אוֹחֲזֵי יָדַיִם, עַל רוֹכְבֵי אוֹפַנַּיִם
הִילָחֲמוּ עַל חוֹל הַיָּם, הַגַּלִּים וְהַגַּלְשָׁנִים
עַל מַטְקוֹת וְעַל קְרֶם הַהֲגַנָּה וְשֵׂעָר מְפֻזָּר
עַל סִיגַרְיוֹת וּנְשִׁיקוֹת שַׁחַר בַּחוֹף הַיָּם, עַל רָצִים וְרָצוֹת
הִילָחֲמוּ עַל הַבִּירָה בָּעֶרֶב וְנָשִׂים עַל קַטְנוֹעִים
וְעַל דּוֹחוֹת הַחֲנִיָיה, עַל הַפִּיצוּצִיוֹת וְעַל הַמְּסִבּוֹת
עַל הַהַפְגָּנוֹת וְעַל הַמְחָאוֹת, עַל שֶׁקֶט סוֹף שָׁבוּעַ בַּסְּתָו
עַל נֵרוֹת בַּחַלּוֹנוֹת בַּחֹרֶף, עַל בְּחִירָה וְעַל מְהִירוּת מֻפְרֶזֶת
עַל כְּבִישִׁים רְטֻבִּים, מְכוֹנִיּוֹת נוֹסְעוֹת לְאַט וּלְחַיִּים קָרוֹת בַּגֶּשֶׁם
וְעַל הַחַמְסִין הָרִאשׁוֹן וְיְפִי הַגּוּף, וְהַבֶּגֶד הַקַּל
עַל הַמַּבָּט, עַל הַצְּחוֹק הַגָּבוֹהַּ וְהַשִּׂיחָה הָרָמָה
עַל הַהִשְתּוֹקְקּוּת, עַל הַמַּגָּע, עַל פְּרִיחַת הַמְּכֻנָּף וְהַצֶאֱלוֹן
הִילָחֲמוּ עַל הַשִקְמִים שֶׁנּוֹתְרוּ, רֵיחוֹת חָרוּבִים וְעַל חִבּוּקֵי הַבֹּקֶר
עַל הַחֻצְפָּה וְעַל הָאַהֲבָה, עַל הַסִּפְרוּת וְעַל הַשִּׁירָה
הִילָחֲמוּ עַל פִּרְחֵי הָרֹעַ, עַל עָלֵי עֵשֶׂב, עַל לִוְייָתַן לָבָן
עַל סַפְסָלִי רְחוֹב, רֵיחוֹת שֶׁל פָלָאפֶל וַחֲנֻיּוֹת פְּרָחִים
הִילָחֲמוּ עַל הַמּוּזִיקָה הַקְּלָסִית וְעַל הַרוֹקְנְ'רוֹל, וְעַל גַּנֵּי הַיְּלָדִים
עַל עַרְבֵי שִׁירָה וּפְתִיחוּת שֶׁל תַּעֲרוּכוֹת, עַל צַיָּרִים וְעַל פַּסָּלִים בָּרְחוֹבוֹת
הִילָחֲמוּ עַל פְּרִיחַת הַשְּׁקֵדִיָּה וְעַל גְּלִידָה שֶׁל אֱגוֹזִים
עַל כּוֹס תֵּה בְּחָמֵשׁ אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם וְעַל חֲנֻיּוֹת הַסְּפָרִים הַקְּטַנּוֹת
וְעַל חֲנֻיּוֹת הַמַּעֲדַנִּים, עַל הָאַחִים מַרְקְס, עַל הַשִּׂמְחָה לְדַבֵּר שְׁטֻיּוֹת
הִילָחֲמוּ עַל מִסְעָדוֹת, וְעַל אִפּוּר, נַעֲלַיִם וּבְגָדִים יָפִים
עַל מֶרִי פּוֹפִּינְס, עַל הָארִי פּוֹטֶר וְעַל מִלְחֶמֶת הַכּוֹכָבִים
הִילָחֲמוּ עַל הָעוּגִיּוֹת!



רותי פנטופרו - אמנית ירושלים

על מדף בית הוצאה לאור

$
0
0
הוצאת מדף קיימת 15 שנים. 
קצב הוצאת הספרים שלנו הוא בערך 1-2 כותרים לשנה. 
יש לנו 21 כותרים. 
רוב הספרים שלנו הם בעלי חיי מדף ארוכים בעיקר בתחומים של הגות ועיון.

המפיץ שלנו הוא ליאור שרף. ההפצה היא לכל החנויות. אפשר למצוא אותנו במדפים. אם לא דברו עם המוכרים/ות להזמנה.
עיקר המכירות שלנו הן למחפשים/ות את הספרים מתוך ידיעה קודמת או המלצות. 
דרישה בחנויות מסייעת לספרים להופיע.
פראג הוצאה לאור בפרדס חנה כרכור מוכרת את הספרים שלנו. 
אפשר להזמין דרך חנות "פראג" 1800773355
בדרך כלל אנחנו לא משקיעים ביחסי הציבור 

הספרים שלנו:
דלתות התודעה - אלדוס האקסלי, יש חדש במערב - אורי לוטן (מהדורה 2), אני הוא זה - ניסרגדתה מהאראג' (מהדורה 2), טכנומיסטיקה - עידו הרטוגזון, תשע - ססיל בלמונד, שטחים מגוייסים - עמירם אורן, עננים - דבי עשב, נמר בהיר דרקון אפל - אמנויות לחימה סיניות בראי התרבות - אבי מוריה 

ספריו של דוד מיכאלי: הערות זמניות על תנועה (מהדורה 2), זמן המדבר  (מהדורה 4), גלות מסע בחירה (מהדורה 3), כתבי המופת של הטאי-ג'י צ'ואן (מהדורה 2), סיפורים על גבריות וזיכרון, מכת חום, תשעת נקבי הפנינה, צעדים ומרחבים

ניצן מיכאלי עורך ומתרגם סדרת ספרים של בארי לונג. (רובם מהדורה 2, ולקראת מהדורה 4). בסדרה: רק הפחד מת, מעשה האהבה, על גידול ילדים, מדיטציה קורס בסיסי, הרשו לי לדבר אתכם על מוות. ספר חדש בעריכה "המקור לאדם מול היקום"לקראת הוצאה לאור.

כתובת הסדרה של בארי לונג ברשת: http://www.barrylong.co.il/

כתובת הבלוג לספרות ואמנות של מדף: http://catuv.blogspot.com/












































השפע אינו מספיק - על שלילת "האישיות שמכירים בה"

$
0
0

בתקופת רומא נפגשו התיאטרון החוק והנצרות ויצרו תפיסה חדשה. על פי אחת הגישות התפיסות העקרוניות המגדירות אותנו ומספקות לנו את זהותנו הן התיאטרון והחוק – הדרמטית והלגאלית (בלום, 1985). התיאטרון מגדיר אותנו כבעלי יכולת ייצוג וביטוי, והחוק מגדיר אותנו כבעלי חובות וזכויות. הנצרות בימיה הראשונים המהפכניים איחדה תפיסות אלו באמצעות שיפוט מוסרי טרנסצנדנטי חוצה מעמדות, המובטח בשמיים לכל אדם באשר הוא. איחוד תפיסתי זה כונן אז את יכולת הבחירה, את הרצון, ואת "האישיות שמכירים בה", כממד קיומי נוסף למציאות הקשה. ממד זה הוא קיומי וחופשי אפילו אם הוא רעיוני או מדומיין בלבד. זו תשתית רעיונית ותרבותית שחלקנו נשען עליה גם היום. קיומנו מכיל רעיונות של הכרה בעצמי, מחשבה חופשית, זכות בחירה והבטחה. אלו מתורגמים לזכויות של חופש ביטוי, חופש בחירה, חופש תנועה ומגורים על פי בחירה, וסובלנות מינית. במקרה הפחות טוב הם מתורגמים לייצוג בלבד באמצעות סמלים וטקסים.

גם מערכות טוטאליטריות מסורתיות שהן בעצם אבטיפוס תאגידי, כמו ארגון צבאי וארגון דתי, מכילות בתוכן רעיון של אחווה ושואבות ממנו את עוצמתן (פרויד, הפסיכולוגיה של ההמון). אחווה זו מוצדקת ומתממשת באמצעות רעיון-על טרנסצנדנטי של מלכות שמיים או מלכות ארצית (מדינה) המבטאות הבטחה של מרחבי הכרה וחסד לכשיתגשמו. בנוסף, מערכות מסורתיות אלו משתמשות בתפיסת טוב ורע. הארגון התאגידי של ימינו, מעצם מהותו העסקית, אינו מכיל ואינו משתמש ברעיון של אחווה והחליף את התפיסה של טוב ורע בעלת האיכות הטרנסצנדנטית בתפיסה של נכון ולא נכון שהיא בעלת איכות הישרדותית בלבד. 

הסביבה התאגידית והמערכות הארגוניות עושות את מיטבן כדי לצמוח. כתוצאה מחד-ממדיותה העסקית, סביבה זו מייצרת פיצול בין תפיסות של ייצוג, חוק והבטחה. היא מבטלת את איחודן כשהיא מנכסת לעצמה את הממד הנוסף שהיה נחמתו והבטחתו של האדם. בזאת היא מנכסת לעצמה גם את הערכים של הכרה בעצמי, מחשבה חופשית, זכות בחירה והבטחה, שכאמור תרגומם הוא חופש ביטוי, חופש בחירה, חופש תנועה, חופש התקשרות מיני. רעיון "האדם שמכירים בו"נפגע כתוצאה משתי תפיסות הפעלה משלימות שנובעות מ"הקרקע הטכנולוגית"של תקופתנו.

האחת, היא הקבצה ל"ישויות המון"של קהלי צרכנים או משתמשים העוברים בטרמינלים ממושטרים עד טוטליטריים, בעלי אופי כנסייתי תחת חוקה וקוד דתיים - צבאיים באופיים. אנו עוברים בטריטוריות ובממדים שונים תחת אכיפה עמוקה, סמויה או גלויה כאשר היעד הוא קבלת המוצר או השירות: חטיף בסופרמרקט, ארוחה במקדונלד, טיסה מנמל תעופה, טיפול בחדר מיון, פסק דין בבית המשפט. ניתן לומר שנותקנו ממצע קבוצת ההשתייכות שלנו או מהאחווה שלנו. (הניתוק עצמו ותוצריו הם נושא לדיון אחר: מה המגמה אליה אנו מתפתחים.) בשני המקרים אנו נמצאים תחת מניפולציה ושליטה נטולת בחירה כביטוי של תרבות מערכתית שאנו המשאב שלה. עסקת החליפין היא שפע חומרי, נוחות ורווחת פרט ותמיכה מערכתית (שמהותה בלתי אישית) תמורת קיום נורמות, ביטוי הזדהות וציות מערכתי.

התפיסה השנייה והמשלימה היא השטחה והצפה של מרכיב הבחירה עד כדי איון והתמרת הגמול הרוחני לחומר. ערך "היכולת לבחור"נפגע משום שיכולתנו לבחור מצטמצמת לבחירה צרכנית חומרית ב"סופרמרקט"נתון. ניתן לומר ש"נותקנו"ממצע גידול המזון הפיזי והנפשי ומהיכולות והכלים שלנו. אנו מעוצבים ל"אישיות צרכנית"שההבטחה הקיומית שהיא נושאת איתה היא מוצר או שירות. זו החלפה של מרכיב הדבקות האמוני במופשט במרכיב ההתמכרות הצרכני בחומרי.

המערכת עושה את מיטבה כדי לצמוח ועם זאת היא עיוורת. גישה זו יכולה לאפשר לנו להבין מניעים של מקבלי החלטות במערכת אך גם מניעים של פוגענות יחידים במערכת עקב שלילת אישיותם. כל צמיחה היא על חשבון סביבתה ויחסי הגומלין מעצבים מערכת איזונים.

האקולוגיה האורבאנית ומשאבי הזמן המוגן והפנוי שהיא מכילה הם קרקע נוחה לביטוי אישי המוצא את מקומו באמירה חברתית או אמנותית בונה או הרסנית. שלילת "האישיות שמכירים בה"באמצעות כלי התרבות התאגידית גורמת למאבק חברתי על תפיסת הרצון ועל יכולת הבחירה. המאבק החברתי על תפיסת "האישיות שמכירים בה"לבין הממשלים התאגידיים הוא המשחק הגדול של תקופתנו לעיצוב פני החברה הבאים.

על עקבות הנמר

$
0
0

על עקבות הנמר

גם אני, את אומרת,
קולך
מתפשט לאיטו
בצללים הנעים

זהיר החיוך ומאיר
הן נפגשנו אֵי-כבר והנה
נפגשים
על עקבות הנמר

רכות הזכורה לי מכבר
במפל השחור של צללי השיער
ושכחתי, נזכרתי, בריכה
וגבים במדבר

מניעים לאיטם פני המים
רשת אור על הסלע הקר
החול, המשקל נעלם
וחומק לצדדים

בודדים רגעיו של הקוורץ השקוף
גופי הצף שוקע עטוף באדוות צוננות,
רשת אור על הסלע,
הו, החול, הו, הזמן!

הזמן שקולו הנמוך הוא קולך העירום
קורא ומרעיד מיתרים
ממיס ופותח דלתות זוהרות
בעינייך, מציף,

הו, גם אני,
בזרם צללים נפתחים
מבורך ועובר
על עקבות הנמר.


מניפסט

$
0
0

מניפסט

אחרי עשר שנים                                        אחרי עשר שנים מת בשרך מתחת ידי
מת בשרך מתחת ידי                                                    תאים קמטים ותחבושות
חום גופי לא מצליח להנץ את שדייך                                נוטלים כענן את חומי
את שוכבת פשוקה ושוממת                                             אני שוכב קפוא ורועד
עינייך תלויות מחפשות לאיטן בתקרה                    עיני עצומות מחכות עייפות

המיטה הפוכה הסירים מקציפים                      סדינים מוכתמים כוסות בלי ידית
אבנים של משחק צבעוני חורקות ברגליים                ניירות קרועים צפים באוויר
סמרטוט של רצפה מרבד של כניסה                  תמונות על הקיר שלטים בכניסה
שטיח מקיר אל שני, כיסויים כיסויים            צילומים באלבום זיכרונות זיכרונות
ובחוץ נגלל לאיטו הרחוב ישר ורחוק                       והבית צונף מתכנס מתכווץ
אל האופק אפור                                                   וגולל משתעל חזרה את עצמו

והצומת שאת מחפשת כל כך                                והאופק שאני מקווה לו כל כך
החיבור הפנייה                                                   זריחה או שקיעה סיום התחלה
ושמחת הדם השוצף מחדש                                                                    חדשה   
והצומת שאת היא בפנים היא בפנים                     והאופק הוא קו דמיוני בראשי
ושמחה יש אחרי הפנייה                                          ואני מחפש לי כלי תחבורה

אחרי עשר שנים ועוד יום                                           אחרי עשר שנים ועוד יום
יכול ויפרח בשרך מתחת ידי אם תרצי                              אוכל ואקום אם תרצי
זה שליחך הקדוש המזון והיין                                 לינוק לאהוב לעבוד ולבכות
זה בית הגלימה לכנפיים                                    זהו חומר הגלם האור על המים
נשוב ונביט האחת לשני בעיניים                    נשוב ונביט האחד לשנייה בעיניים

תודה לך

$
0
0
תודה לך על
העונג שהיסבת
לגוף הזקן 

אלדוס האקסלי - על טווח המבט והחוויה

$
0
0

אלדוס האקסלי

דלתות התודעה

עדן ושאול

נספח ה'
על טווח המבט והחוויה


ממרחק אפס, וויאַר צייר בעיקר תיאורי פְּנים, אך לפעמים גם גנים. בקומפוזיציות אחדות הוא הצליח לשלב את קסם הקרבה עם קסם הריחוק על־ידי כך שצייר פינת חדר ובה תלויה תמונת נוף, מעשה ידיו שלו או של אחר, ובה נראה נוף מרוחק של עצים, גבעות ושמים. זוהי הזמנה להפיק במבט אחד את המקסימום משני העולמות, הטלסקופי והמיקרוסקופי.

מכל שאר האמנים, אני יכול לחשוב על תקריבי נוף מעטים בלבד של אמנים אירופאים מודרניים. במטרופוליטן יש 'סבך שיחים'מוזר של ואן גוך. בטֵייט יש את 'דֵייל בפארק הלמינגהם'הנפלא של קונסטבל. יש תמונה גרועה, 'אופליה'של מילֵיי, הנראית קסומה למרות הכול, בזכות המורכבות של צמחיית הקיץ המוצגת מנקודת מבט כמעט כמו זו של עכבר המוּשק. וזכור לי ציור של דֶלָקרוּאָה, שראיתי בחטף לפני שנים בתערוכה, ובו קליפת עץ ועלים ופריחה, מהמרחק הקרוב ביותר. מן הסתם יש גם אחרים שאולי שכחתי, או שמעולם לא ראיתי. בכל מקרה, אין במערב שום דבר שניתן להשוותו לתיאורי הטבע הסיניים והיפניים שמצוירים ממרחק אפס. ענף קטן של פריחת השזיף, שמונה־עשר אינץ'של ענף במבוק ועלים, ירגזים או פרוּשׁים הנראים בין השיחים ממרחק זרוע, כל מיני סוגים של פרחים ועלווה, מיני ציפורים, דגים ויונקים קטנים. כל צורת חיים קטנה כזאת מתוארת כמרכז היקום של עצמה, התכלית, מבחינתה שלה, שלשמה נברא העולם הזה על כל המצוי בו; כל אחת מפרסמת את הצהרת עצמאותה, האישית והמיוחדת, מן האימפריאליזם האנושי; כל אחת מלגלגת על יומרותינו האבסורדיות להשליט חוקים אנושיים על התנהלותו של המשחק הקוסמי; כל אחת משננת ללא קול את המובן מאליו האלוהי: אהיה אשר אהיה (I am that I am).

הטבע ממרחק בינוני הוא מוּכר -- כה מוכר עד שאנו טועים לחשוב שאנו באמת יודעים מה פירוש כל זה. ממרחק קרוב או עצום, או מזווית לא שגרתית, המראה מוזר ומטריד, נפלא מעֵבר לכל הבנה. נופי התקריב של סין ויפן הם תיאורים של אותו מוטיב עצמו: שסַמְסארה ונירוואנה הם אחד, שהמוחלט מתגלה בכל מראה. אמיתות מטאפיזיות נעלות אך מעשיות אלו נמסרו על־ידי אמני המזרח־הרחוק הזֶניים בעוד צורה אחת. כל האובייקטים של הבחינה מטווח קרוב מאוד תוארו במצב של ניתוק מהקשר, על גבי ריקוּתם הבתולית של משי או נייר. מראות בני־חלוף אלו, בהיותם מבודדים כך, לובשים מין מהוּתיות מוּחלטת. אמנים מערביים השתמשו בכלי זה לציור דמויות קדושות, דיוקנאות, ולפעמים גם אובייקטים טבעיים במרחק. 'טחנת הרוח'של רמברנדט וה'ברושים'של ואן גוך הם דוגמאות לנופים רחוקי טווח, שבהם רכיב אחד הופך למוחלט על־ידי בידודו. את הכוח המכשף שיש לרבים מתחריטיו, רישומיו וציוריו של גוֹיה ניתן להסביר על ידי העובדה שהקומפוזיציות שלו לובשות כמעט תמיד צורה של צלליות אחדות, או אפילו צללית אחת, על רקע חלל ריק. לצורות צללית אלו יש את האיכות החזיונית של משמעות מהותית, מעצם הקיום, שהבידוד והניתוק מהקשרמגבירים ומשווים לה אינטנסיביות על־טבעית.

בטבע, כמו ביצירת האמנות, בידודו של אובייקט אחד נוטה לצקת בו מוחלטות, להעניק לו משמעות יותר מסמלית, הזהה להוויה.
אך הנה העץ – יחיד מני רבים
שדה יחיד עליו ראיתי
שניהם דוברים על מה, אשר אבד
המשהו הזה שוורדסוורת כבר אינו רואה הוא "הניצוץ החזיוני". הניצוץ הזה והמשמעות הפנימית הזאת היו תכונותיו של עץ אלון בודד שזכור לי, שאפשר היה לראותו מחלון הרכבת הנוסעת מרדינג לאוקספורד, צומח מקצהו של תל קטן, במרחב עצום של שדות חריש, משורטט על רקע שמי הצפון החיוורים.

את האפקט של בידוד בשילוב קרבה, בכל מוזרותו הקסומה, כדאי לבחון בציור יוצא דופן של אמן יפני מן המאה ה־17, שהיה גם סייף נודע ותלמיד זן. הוא מתאר ציפור היושבת ממש על קצה ענף חשוף, "ממתינה ללא מטרה, אך במצב של מתח גבוה ביותר". מתחתיה, מעליה ומכל עבריה אין כלום. הציפור מופיעה מן הרִיק, מהיעדר השם והיעדר הצורה שהם עצם מהותו של היקום החולף, המוחשי והרב־צדדי. הציפור על הענף החשוף היא קרובת משפחה של הקיכלי החורפי של הארדי. אך בעוד הקיכלי הוויקטוריאני מתעקש ללמד אותנו לקח כלשהו, הציפור מהמזרח הרחוק מסתפקת בעצם קיומה; באופן עמוק ומוחלט היא פשוט מסתפקת בלהיות.




פסוקי ההשתוקקות / מגילת שיר השירים / מדף הוצאה לאור

$
0
0


בשעה טובה יצא לאור הספר "פסוקי ההשתוקקות / מגילת שיר השירים"

סביב המילה משתרע מרחב של שתיקה. ללא המילה לא היה מרחב זה נברא. סביב הפסוק משתרע מרחב של שתיקה. ללא הפסוק לא היה מרחב זה נברא. סביב השיר משתרע מרחב של שתיקה. ללא השירה לא היה מרחב זה נברא.

כנוסים אל ביתם בספר, מקופלים ומצופפים הפסוקים והמילים למרקם מקודד המכסה מעשה חושב את פניו של מרחב אינסוף האור הבהיר שגם הוא מחולק לבתים בתים ומכורך וארוז בחלקות עור שחור. יודעי הח''ן המיומנים, המחוננים, יודעים בפתחם את דלתות הכריכה להביט ולברור את המילים ולהסיען במרחבי נפשם מאירות וחופשיות ובוערות. אז, לאחר שיכרון הטבילה בגלים בקרינה ובזוהר, נסגרות מכסות כנפי דלתות העור כמסגרת על השירה והתגים. המילים והפסוקים מוצפנים חזרה למדפים, אל עלי הדפים, הסוד הטמיר נאלם והעולם חוזר אל החול הניגר.







מגילת העצמאות

$
0
0
מְגִלַּת הָעַצְמָאוּת
בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל קָם הָעָם הַיְּהוּדִי, בָּהּ עֻצְּבָה דְּמוּתוֹ הָרוּחָנִית, הַדָּתִית וְהַמְּדִינִית, בָּהּ חַי חַיֵּי קוֹמְמִיּוּת מַמְלַכְתִּית, בָּהּ יָצַר נִכְסֵי תַּרְבּוּת לְאֻמִּיִּים וּכְלָל-אֱנוֹשִׁיִּים וְהוֹרִישׁ לָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֶת סֵפֶר הַסְּפָרִים הַנִּצְחִי.
לְאַחַר שֶׁהֻגְלָה הָעָם מֵאַרְצוֹ בְּכֹחַ הַזְּרוֹעַ שָׁמַר לָהּ אֱמוּנִים בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרָיו, וְלֹא חָדַל מִתְּפִלָּה וּמִתִּקְוָה לָשׁוּב לְאַרְצוֹ וּלְחַדֵּשׁ בְּתוֹכָהּ אֶת חֵרוּתוֹ הַמְּדִינִית.
מתּוֹךְ קֶשֶׁר הִיסְטוֹרִי וּמָסָרְתִּי זֶה חָתְרוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל דּוֹר לָשׁוּב וּלְהֵאָחֵז בְּמוֹלַדְתָּם הָעַתִּיקָה; וּבַדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים שָׁבוּ לְאַרְצָם בַּהֲמוֹנִים, וַחֲלוּצִים, מַעְפִּילִים וּמָגִנִּים הִפְרִיחוּ נְשַׁמּוֹת, הֶחֱיוּ שְׂפָתָם הָעִבְרִית, בָּנוּ כְּפָרִים וְעָרִים, וְהֵקִימוּ יִשּׁוּב גָּדֵל וְהוֹלֵךְ הַשַּׁלִּיט עַל מִשְׁקוֹ וְתַרְבּוּתוֹ, שׁוֹחֵר שָׁלוֹם וּמָגֵן עַל עַצְמוֹ, מֵבִיא בִּרְכַּת הַקִּדְמָה לְכָל תּוֹשָׁבֵי הָאָרֶץ וְנוֹשֵׂא נַפְשׁוֹ לְעַצְמָאוּת מַמְלַכְתִּית.
בִּשְׁנַת תרנ"ז (1897) נִתְכַּנֵּס הַקּוֹנְגְּרֶס הַצִּיּוֹנִי לְקוֹל קְרִיאָתוֹ שֶׁל הוֹגֶה חֲזוֹן הַמְּדִינָה הַיְּהוּדִית תֵּיאוֹדוֹר הֶרְצְל וְהִכְרִיז עַל זְכוּת הָעָם הַיְּהוּדִי לִתְקוּמָה לְאֻמִּית בְּאַרְצוֹ.
זְכוּת זוֹ הֻכְּרָה בְּהַצְהָרַת בַּלְפוּר מִיּוֹם ב'בְּנוֹבֶמְבֶּר 1917 וְאֻשְּׁרָה בַּמַּנְדָּט מִטַּעַם חֶבֶר הַלְּאֻמִּים, אֲשֶׁר נָתַן בִּמְיֻחָד תֹּקֶף בֵּין-לְאֻמִּי לַקֶּשֶׁר הַהִיסְטוֹרִי, שֶׁבֵּין הָעָם הַיְּהוּדִי לְבֵין אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל וְלִזְכוּת הָעָם הַיְּהוּדִי לְהָקִים מֵחָדָשׁ אֶת בֵּיתוֹ הַלְּאֻמִּי.
הַשּׁוֹאָה שֶׁנַּתְחוֹלְלַה עַל עַם יִשְׂרָאֵל בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן, בָּהּ הֻכְרְעוּ לַטֶּבַח מִילְיוֹנִים יְהוּדִים בְּאֵירוֹפָּה, הוֹכִיחָה מֵחָדָשׁ בַּעֲלִיל אֶת הַהֶכְרֵחַ בְּפִתְרוֹן בְּעָיַת הָעָם הַיְּהוּדִי מְחֻסַּר הַמּוֹלֶדֶת וְהָעַצְמָאוּת עַל-יְדֵי חִדּוּשׁ הַמְּדִינָה הַיְּהוּדִית בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר תִּפְתַּח לִרְוָחָה אֶת שַׁעֲרֵי הַמּוֹלֶדֶת לְכָל יְהוּדִי וְתַעֲנִיק לָעָם הַיְּהוּדִי מַעֲמָד שֶׁל אֻמָּה שְׁוַת-זְכֻיּוֹת בְּתוֹךְ מִשְׁפַּחַת הָעַמִּים.
שְׁאֵרִית הַפְּלֵיטָה שֶׁנִּצְּלָה מֵהַטֶּבַח הַנָּאצִי הָאָיֹם בְּאֵירוֹפָּה וִיהוּדֵי אֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת לֹא חָדְלוּ לְהַעְפִּיל לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, עַל אַף כָּל קֹשִׁי, מְנִיעָה וְסַכָּנָה, וְלֹא פָּסְקוּ לִתְבֹּעַ אֶת זְכוּתָם לְחַיֵּי כָּבוֹד, חֵרוּת וַעֲמַל-יְשָׁרִים בְּמוֹלֶדֶת עַמָּם.
בְּמִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה תָּרַם הַיִּשּׁוּב הָעִבְרִי בָּאָרֶץ אֶת מְלוֹא-חֶלְקוֹ לְמַאֲבַק הָאֻמּוֹת הַשּׁוֹחֲרוֹת חֵרוּת וְשָׁלוֹם נֶגֶד כֹּחוֹת הָרָשָׁע הַנָּאצִי, וּבְדַם חַיָּלָיו וּבְמַאֲמַצּוֹ הַמִּלְחַמְתִּי קָנָה לוֹ אֶת הַזְּכוּת לְהִמָּנוֹת עִם הָעַמִּים מְיַסְּדֵי בְּרִית הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת.
בְּ-29 בְּנוֹבֶמְבֶּר 1947 קִבְּלָה עֲצֶרֶת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת הַחְלָטָה הַמְּחַיֶּבֶת הֲקָמַת מְדִינָה יְהוּדִית בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל; הָעֲצֶרֶת תָּבְעָה מֵאֵת תּוֹשָׁבֵי אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל לֶאֱחֹז בְּעַצְמָם בְּכָל הַצְּעָדִים הַנִּדְרָשִׁים בְּצִדָּם הֵם לְבִצּוּעַ הַהַחְלָטָה. הַכָּרָה זוֹ שֶׁל הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת בִּזְכוּת הָעָם הַיְּהוּדִי לְהָקִים אֶת מְדִינָתוֹ אֵינָהּ נִתֶּנֶת לַהַפְקָעָה.
זוֹהִי זְכוּתוֹ הַטִּבְעִית שֶׁל הָעָם הַיְּהוּדִי לִהְיוֹת כְּכָל עַם וְעַם עוֹמֵד בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ בִּמְדִינָתוֹ הָרִבּוֹנִית.
לְפִיכָךְ נִתְכַּנַּסְנוּ, אָנוּ חַבְרֵי מוֹעֶצֶת הָעָם, נְצִיגֵי הַיִּשּׁוּב הָעִבְרִי וְהַתְּנוּעָה הַצִּיּוֹנִית, בְּיוֹם סִיּוּם הַמַּנְדָּט הַבְּרִיטִי עַל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, וּבְתֹקֶף זְכוּתֵנוּ הַטִּבְעִית וְהַהִיסְטוֹרִית וְעַל יְסוֹד הַחְלָטַת עֲצֶרֶת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת אָנוּ מַכְרִיזִים בָּזֹאת עַל הֲקָמַת מְדִינָה יְהוּדִית בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הִיא מְדִינַת יִשְׂרָאֵל.
אָנוּ קוֹבְעִים שֶׁהַחֵל מֵרֶגַע סִיּוּם הַמַּנְדָּט, הַלַּיְלָה, אוֹר לְיוֹם שַׁבָּת ו'אִיָּר תש"ח, 15 בְּמַאי 1948, וְעַד לַהֲקָמַת הַשִּׁלְטוֹנוֹת הַנִּבְחָרִים וְהַסְּדִירִים שֶׁל הַמְּדִינָה בְּהֶתְאֵם לַחֻקָּה שֶׁתִּקָּבַע עַל-יְדֵי הָאֲסֵפָה הַמְּכוֹנֶנֶת הַנִּבְחֶרֶת לֹא יְאֻחַר מֵ-1 בְּאוֹקְטוֹבֶּר 1948 – תִּפְעַל מוֹעֶצֶת הָעָם כְּמוֹעֶצֶת מְדִינָה זְמַנִּית וּמוֹסַד הַבִּצּוּעַ שֶׁלָּהּ, מִנְהֶלֶת-הָעָם, יְהַוֶּה אֶת הַמֶּמְשָׁלָה הַזְּמַנִּית שֶׁל הַמְּדִינָה הַיְּהוּדִית, אֲשֶׁר תִּקָּרֵא בַּשֵּׁם יִשְׂרָאֵל.
מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת; תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת; וְתִהְיֶה נֶאֱמָנָה לְעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל מְגִלַּת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת.
מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא מוּכָנָה לְשַׁתֵּף פְּעֻלָּה עִם הַמּוֹסָדוֹת וְהַנְּצִיגִים שֶׁל הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת בְּהַגְשָׁמַת הַחְלָטַת הָעֲצֶרֶת מִיּוֹם 29 בְּנוֹבֶמְבֶּר 1947 וְתִפְעַל לַהֲקָמַת הָאַחְדוּת הַכַּלְכָּלִית שֶׁל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל בִּשְׁלֵמוּתָהּ.
אָנוּ קוֹרְאִים לָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת לָתֵת יָד לָעָם הַיְּהוּדִי בְּבִנְיַן מְדִינָתוֹ וּלְקַבֵּל אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל לְתוֹךְ מִשְׁפַּחַת הָעַמִּים.
אָנוּ קוֹרְאִים - גַּם בְּתוֹךְ הַתְקָפַת-הַדָּמִים הַנֶּעֱרֶכֶת עָלֵינוּ זֶה חֳדָשִׁים - לִבְנֵי הָעָם הָעַרְבִי תּוֹשָׁבֵי מְדִינַת יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹר עַל שָׁלוֹם וְלִטֹּל חֶלְקָם בְּבִנְיַן הַמְּדִינָה עַל יְסוֹד אֶזְרָחוּת מְלֵאָה וְשָׁוָה וְעַל יְסוֹד נְצִיגוּת מַתְאִימָה בְּכָל מוֹסְדוֹתֶיהָ, הַזְּמַנִּיִּים וְהַקְּבוּעִים.
אָנוּ מוֹשִׁיטִים יַד שָׁלוֹם וּשְׁכֵנוּת טוֹבָה לְכָל הַמְּדִינוֹת הַשְּׁכֵנוֹת וְעַמֵּיהֶן, וְקוֹרְאִים לָהֶם לְשִׁתּוּף פְּעֻלָּה וְעֶזְרָה הֲדָדִית עִם הָעָם הָעִבְרִי הָעַצְמָאִי בְּאַרְצוֹ. מְדִינַת יִשְׂרָאֵל מוּכָנָה לִתְרֹם חֶלְקָהּ בְּמַאֲמָץ מְשֻׁתָּף לְקִדְמַת הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן כֻּלּוֹ.
אָנוּ קוֹרְאִים אֶל הָעָם הַיְּהוּדִי בְּכָל הַתְּפוּצוֹת לְהִתְלַכֵּד סְבִיב הַיִּשּׁוּב בַּעֲלִיָּה וּבְבִנְיָן וְלַעֲמֹד לִימִינוֹ בַּמַּעֲרָכָה הַגְּדוֹלָה עַל הַגְשָׁמַת שְׁאִיפַת הַדּוֹרוֹת לִגְאֻלַּת יִשְׂרָאֵל.

מִתּוֹךְ בִּטָּחוֹן בְּצוּר יִשְׂרָאֵל הִנְנוּ חוֹתְמִים בַּחֲתִימַת יָדֵנוּ לְעֵדוּת עַל הַכְרָזָה זוֹ, בְּמוֹשַׁב מוֹעֶצֶת הַמְּדִינָה הַזְּמַנִּית, עַל אַדְמַת הַמּוֹלֶדֶת, בָּעִיר תֵּל-אָבִיב, הַיּוֹם הַזֶּה, עֶרֶב שַׁבָּת, ה'אִיָּר תש"ח, 14 בְּמַאי 1948.

גלות, מסע, בחירה - טיפול דרך שטח - מהדורה 3 - מדף בית הוצאה לאור - המכון ללימודי שטח

$
0
0




אנחנו מציבים את הדרך לפנינו, הדרך מציבה לפנינו את עצמנו. זוהי סגולת ההתבוננות האנושית המאפשרת להולך להתבונן בעצמו, להבין את הדרך ואז, אם יצליח, לשכוח את שניהם. במרדף הידוע אחרי האופק אנחנו מגיעים באמצעות המסע שוב אל עצמנו דרך וילונות ההכרה השונים החל מפחדים וזיכרון, דרך המעבר מן האפס לאחד שהוא הכניסה לשטח, האקלום וההתמצאות ובחירת הכיוון, ההפסקות וההתבוננות, אמצע הדרך כשיווי משקל, הסיום וחזרה לזיכרון והפחד הבלתי נמנע שאחריו. עד כה היה המסע ביטוי גברי מובהק.

שבעה וילונות למסע. הווילון הראשון שאנו חוצים דרכו הוא פחדינו וזיכרונותינו. אנו מחזקים את עצמנו בלחן הנמשך של הסיפורים לקראת הרגע שבו הצעד הראשון בנתיב אל הזרות מתחיל לעצב את הזיכרון הבא, שיצטרף בתורו, כפי שאמר סקוט פיצג'ראלד במשפט הסיום של "גטסבי הגדול", ''אל סירת זיכרונותינו הזעירה החותרת באומץ כנגד הזרם הנושא אותנו ללא הרף לאחור, אל השכחה''. כאן הולך ונבנה מתווה של שביל וגרף מאמצים פנימי על כל משבריו. אנו מוותרים בכאב על דפוסים שאינם רלבנטיים עתה ויחד עם הכאב אנחנו נגאלים מכלאם. כל דפוס אחר, מעתה, לעולם לא יהיה טוטאליטרי כדפוס הראשון. זהו גרף בעל מבנה קבוע של התחלה, שיא וסיום וזהו אתגר של הפרט האנושי לסיימו הן במעשה הקטן היומיומי והן במעשה חייו כולו.

ברגע שבו עוזבים את המוכר והידוע, הווילון השני נוכח בפנינו: הכניסה לשטח. כל אחד מכונס בתוך עצמו, מרוכז וכבד ראש לקראת הלא נודע. היו שלום אזרחים שלווים במסלול הבטוח, היה שלום עולם. ומן הצד השני: שלום עולם חדש. הדרך, המעלה, הרכס, הרמות. והאופק. המבט מתרומם לאיטו, מתוך עצמך, אנחנו בדרך. המשמעות, שבעיר הצפופה נעלמת ברקע המואר מדי, כמו הכוכבים, המשמעות שהפכה לשעמום תובעני וטובעני, כאן היא ברורה ומובהקת: קדימה! התנועה משמעה כיוון. לכן תמיד יצאו מחפשי המשמעות, הנואשים והמיואשים, אובדי עצות ונתונים במשבר אל הדרך. התנועה הברורה מחלצת אותנו מערפל המבוכה והאובדן אל אופק חדש המאפשר מיקוד ומטרה וסדר. המשמעות חוזרת לחיים עם הכיוון. לפני שנים רבות, במחנה הגדול של ילדותנו התמימה, המוגנת והמגויסת בצופים כתבנו על גשר חבלים מפחיד בגובהו: ''מי שמרגיש שהוא הולך ליפול שימשיך ללכת''. משפט שמלווה אותי עד היום.

הווילון השלישי שמו אקלום. מלאכת ההסתגלות, ההתמצאות וקריאת השטח. אנו משתמשים בחליפה וארכיטקטורה חדשה של פעולה, מקצבים, דופק, ראייה וכמובן אביזרים. חליפה חדשה זו הופכת אותנו לבעלי תפקיד ומגויסים. המטרות כה ברורות והפעולות כה מוצדקות ואנו באמת אכן מוצאים את הנ.צ., עד כי אנחנו יכולים בשם המשימה לשכוח ולהתעלם מן העולם כולו. זו הקלה גדולה אך זמנה קצוב תמיד. להמשיך בהתעלמות משמעו לבטל את הסביבה והזמן לטובת פעולה כדבר המצדיק את עצמו.

''ברווח שבין הדברים - כוחם''אמר לאו-דזה הוותיק. הווילון הרביעי משמעו הרווח, החלל, ההפסקות והחניות. בהתאמה, מחסה, הגות ואמנות האירוח שלשמם הוקמה והותוותה הקונסטרוקציה המבצעית המסובכת הזאת של המסע, ומשם ייוולד חזונו של המערך הבא כשהוא מבקיע וקורע את האמת של הקודם.

נקודת השוויון של המסלול היא הווילון החמישי של המסע: הבחירה איך להמשיך. אם עד כאן הגענו בכוח התנופה מכאן פועל כוח המשיכה של נקודת הסיום. זוהי נקודת איזון ושוויון מוזרה משום שבינות כוחות הדחף והמשיכה המכסים אותנו תדיר ניבעה חלון זעיר שבו ניצב רצוננו כנוכחות שאינה תלויה ואינה נוטה לפני שהוא בוחר את הכיוון הבא. נעים להכיר. אם פגשת אותו-אותך פעם, הוא-אתה לרשותך תמיד.

כל אלו, תחנותיו של ההלך, בדרכנו אל הווילון השישי: הסיום. מלאכת הסיום היא ארץ בפני עצמה. דריכות מפנה את מקומה לרווחה ועייפות. זהו מקום מסוכן שבו יכולה להישמט עשייתך מידיך. מראה נקודת הסיום מספר לך כי יצאת החוצה מן החלום, או מן המציאות. בחר לך.

בדרך חזרה מסיום המסע מכסה אותנו הווילון השביעי, הפרידה, שכולה עננים. מכונסים בעצמנו, ובגעגוע סתום, שכן מלאכת הזיכרון כבר החלה, אנו שבים הביתה. לעולם אינך יכול לטבול באותו הנהר פעמיים. לעולם לא תגיע לאיתאקה כפי שסיפר לנו המשורר קוואפיס מאלכסנדריה או לאיכטלאן כפי שכתב לנו קרלוס קסטנדה הסופר המיסטיקן, אבל הן הן שהעניקו לך את המסע.

הערות זמניות על תנועה - מהדורה 2 - מדף בית הוצאה לאור

$
0
0





הקדמה
התחושות והמפגשים
עברו ואינם.
נשארו המלים. כמו עקבות של גל על החוף,
או צדף ריק  - קליפות.

אבל כשאנו פוסעים על קו המים המתנועע
והמשתנה ללא הפסק,
אנו אוהבים לראות את הצדף,
את עצם הדיונון ואת עקבות רגלי
הסרטן.
הם מספרים לנו שמשהו היה, שמשהו ישנו.

כבני אנוש הנוטלים חלק בעולם
אנו חולקים בסיס משותף
של דימויים.

לכן אפשר לחוש משהו בקליפות
המפוזרות על פני הדפים.
עקבות, סימני דרך,
ותחושת הכרות.

הדרך להתייחס אל הדפים היא
כקטעי שירה.

איננו יכולים להיות ברגע עצמו
דרך מידע כתוב או דרך מתכון,
אבל אפשר לשמוע צליל רחוק.

מבוא
זהו סיפור ישן מאוד והוא עוסק במילה ידע
ידע מוליך לתחושה
תחושה מוליכה לתנועה
תנועה מוליכה להבנה
זיכרון ההבנה הוא ידע. נשלם המעגל.

יש סיפורים על מישהו,
הוא הגיע מעבר להרים גדולים לארץ גדולה מאוד
וכנראה הלך בזמנו בדרך כל אדם
בדרך כל העולם.
לפי הסיפור הוא השלים את המעגל
ובא לספר על כך.

עובדה היא שהתקיימו קבוצות של אנשים
אשר ניסו להשלים את המעגל.
האנשים האלו בנו מקומות וחיו בהם,
ושם עסקו ביחידות ובקבוצה במה שעוסקים
כל האמנים בעולם מאז ומתמיד:
נם חיפשו ידע, והם חיפשו הבנה.
תחילתו וסופו של המעגל.


...


התלמיד בוחר את המורה
בחיפוש שהוא מודע לו או לא מודע לו.
כאשר מצא את מורו
מתייצב מולו התלמיד
בידיעה קמאית שהוא סגור
והוא רוצה להיפתח.
התלמיד מתייצב מול מורו
מתוך בחירה באפשרות להיפתח.
התלמיד מתייצב מול מורו
על מנת שהמורה יבקיע
את קליפתו ויפער בו
פתח ודלת.
זהו תהליך מפחיד,
מרגיז ולפעמים מבעית.
ההתנגחות יכולה להיות ארוכה.
קליפת הפחד ניזונה
ממרכזו של התלמיד.
זהו אותו מרכז אשר
המורה רוצה להגיע אליו.
המורה פועל לפי אופיו
הוא יכול להתקיף בכוח
הוא יכול להזניח על מנת
לחזור בפתאומיות
הוא יכול לפתות ולרכך.
המורה הנכון הוא
מישהו אשר שערו פתוח
והעולם עובר דרכו.
המרכז שהזין את קליפת הפחד
מת.


...



התבונן בכפות ידיך
כמו פרחים
הרם אותן כמו פרחים
הבא אותן אליך
כמו  פרחים
תן אותן לעומד מולך
כמו פרחים.
אל תביט אליו.
הבט בפרחים.

...

יש חדש במערב - אורי לוטן - מהדורה 2 - מדף בית הוצאה לאור

$
0
0



הקדמה 

מזה כשלושים שנה, החל משנות השבעים של המאה העשרים, החלו יותר ויותר צעירים מערביים בעלי אמצעים להגיע למזרח הרחוק ולהודו בפרט  למסע אישי של צליינות וגילוי. ללא ספק תרם דו-שיח זה שבין הודו למערב לשינוי בשפה, בראייה, בתפיסה ובתרבות.

במאה התשע-עשרה אמרה הלנה בלבצקי כי שנות השבעים של כל מאה הן חלון הזדמנויות לפריצה תודעתית. אלו שיחמיצו אותו יצטרכו להמתין למאה הבאה. הדברים בהחלט תואמים את לוח הזמנים של המאה העשרים.

אסופת המאמרים שבספר זה מציגה גלריה של אישים ותופעות שהיוו נקודת מפנה ותרמו לעיצובם של האמונה, השיח והמציאות של ימינו. האסופה מאפשרת לטעום בנוחות ובבהירות את ההיסטוריה הרעיונית והמיסטית של המאה האחרונה ולהתוודע אל ''מפת המעצבים''של הניו אייג'.

תופעה זו של הניו אייג'ראוי לתת עליה את הדעת, משום שיותר מן הסיפורים הפרטיים של הגיבורים - נשים וגברים - והאידיאולוגיות השונות, זוהי דינמיקה של זרם וכוח. המקרה הפרטי של גורו זה או אחר או אופנת בריאות או מודעות זו או אחרת הינם רק שלב בצמיחתו של הניו אייג'כהיבט מקביל ובו-זמני של טכנולוגיה, תקשורת ופרסום, דמוקרטיה וגלובליזציה.

בתזמורו המבריק והמשעשע של אורי לוטן מצליחה אסופת המאמרים ללכוד את המבט המחפש של חולמים, חוקרים והרפתקני הנשמה שהמאות האחרונות תיעדו, שימרו והתמירו לדיבור, לשיח ולמילון מושגים והפכו אותו במאה האחרונה באמצעות רשתות התקשורת החדשות למציאות קיימת, על החמלה והאמונה שבה ועל הכוחניות שבה.

אורי לוטן, כתייר רוחני, חלוץ והרפתקן תרבותי, חווה ממקור ראשון מפגשים עם באגוואן שרי ראג'ניש/אושו, באבא ראם דאס וג'יידו קרישנמורטי וביקר וחי במקומות שבהם התרחשו האירועים, כמו גואה, פונה ובומבי  שבהודו, אורגון וסן פרנסיסקו שבארה''ב, וכמובן גם בתל-אביב.  

האסופה מייצגת את תמונת חייו הנלהבת והתמה כאמן-אינטלקטואל, כעד, כמתבונן וכמשתתף. מבטו המחודד מכיל בו זמנית חיוך, חסד ואהבת אדם יחד עם היקף ענק וייחודי של מידע, מקורות, שמות, קישורים וספרים מכוננים של חשיבה ותפיסה חדשה אשר יוצרים תמונה בהירה של תופעה תרבותית שלמה שעדיין איננו מודעים לתוצאותיה.

לדיעותיו הבאות לידי ביטוי במאמרים יש ערך פילוסופי שפוי, מפוכח ושנון העומד בפני עצמו כתעודה ועדות והראוי להיקרא על ידי כל אחד ואחת: חסידים, מחפשים, פגועים, הורים, תיירים, למדנים, הוגים וגם ובעיקר, סקרנים לשמם.

דוד מיכאלי - 2006

אלה תולדות - פרק ראשון - אורי לוטן

ביטלס, עידן הדלי, מאהארישי מאָהֶשיוֹגי, אלדוֹס האַקְסְלי ואל.אס.די

וודי אלן אמנם אמר על קליפורניה שתרומתה היחידה לתרבות היא האפשרות לפנות ימינה ברמזור אדום, אבל האמת היא שהרבה דברים חשובים שעיצבו את פניה של המאה העשרים - מיקרוסופט, הגלולה למניעת הריון, המריחואנה הטובה בעולם - נולדו שם, בצפון החוף המערבי של ארצות הברית, לחופי האוקיאנוס השקט, לא הרחק מסן פרנסיסקו. גם התנועה, או הטרֶנד, או השקפת העולם המכונה "ניו אייג" (או "העידן החדש"למי שחייב לתרגם כל דבר שזז) נולדה במדינתו של ארנולד שווארצנגר אף ששורשיה נעוצים הרחק משם, גם בזמן וגם בקילומטרים.

אפשר להתייחס בספקנות מסוימת לחלק מהמאפיינים הבולטים של הניו אייג’, אבל אי אפשר להתעלם משתי אמיתות חשובות. אמת ראשונה: בין אבני היסוד שלה אפשר למצוא, כבכל טרֶנד מודרני אחר, את העניין האנושי הבלתי נדלה בכסף ובסקס. אמת שנייה: עד עכשיו זה הביא יותר תועלת לעולם מאשר נזק, ואת זה בהחלט אי אפשר לומר על הרבה טרֶנדים אחרים, ישנים או חדשים. יותר מארבעים שנה סיפק הניו אייג’ מהפכות של ממש בפסיכולוגיה, באמנות, באופנה, בעולם הדיאטה, והכי חשוב - בחיים היומיומיים שלי ושלך. הניו אייג’ גם יצר מוזיקה, אתיקה ושפה משל עצמו וחיבר, פשוטו כמשמעו, מזרח ומערב.

הקשר עם המזרח, ויותר מכל עם הודו, הוא אולי המנוע החשוב ביותר בגלגלי הניו אייג’. זה לא רומן חדש, וכמו כל פרשיה טובה היו בו עליות וירידות למכביר. הצדדים השליליים שלו - כיבוש, גזענות וניצול - נמשכו מאות שנים והסתיימו ב-1947 כאשר מוֹהָנדֶס גאנדי (מיקירי הניו אייג') שחרר את הודו בלי אלימות מעולה של האימפריה הבריטית. תנועת השחרור היחידה בהיסטוריה שלא השתמשה בכלי נשק כדי להשיג את החופש המגיע לה, הבהירה לעולם את מה שלצערנו לא כולם עדיין יודעים. אפשר גם בלי כוח. למרבה האירוניה גאנדי היה הראשון בשורה של מנהיגים שחיפשו דרך לצאת מקללת האלימות - יצחק רבין, ג'ון קנדי, מרטין לותר קינג - שנרצחו בידי מתנקש שראשו היה טבוע עמוק בעידן הישן.

הסופרסטאר הרוחני הראשון

שנים מספר לאחר שחרורה של הודו ומותו של גאנדי נוצרה התפתחות מעניינת ביחסי הודו והמערב, וכמו הרבה דברים אחרים גם לזה אחראים הביטלס. אפשר לומר שהכל החל ב-31 באוגוסט 1967, בשיאו של מה שנקרא היום "קיץ של אהבה", ביום שבו הלך לעולמו אמרגנם של הביטלס ברייאן אפסטיין. הלהקה לא היתה בלונדון באותו יום גורלי. כל הארבעה השתתפו בפעם הראשונה בחייהם בסדנת מדיטציה טרנסצנדנטלית בהדרכת המאהארישי מאָהֶש יוֹגי בעיירה בנגור, וויילס. במסיבת עיתונאים מאולתרת לרגל מותו של ברייאן, השמיע ג'ורג'הריסון כמה מילים שהפכו בתוך שנים ספורות למונחים שגורים בפי כל. מילים שאיש במערב לא השתמש בהן קודם לכן נכנסו ללקסיקון האנגלי ובעקבותיו לשפת העולם כולו. מדיטציה, גורו, אושר פנימי, הארה. המאהארישי עצמו תפס מקום מכובד בשורת התהילה שעד אז אוכלסה רק על ידי ספורטאים וכוכבי רוק או קולנוע, והפך לסופרסטאר הרוחני הראשון בעולם.

כידוע, מאחורי תנועת הניו אייג'עומדת פילוסופיה שמושרשת במסורות עתיקות ושואבת מטקסטים שהיו חבויים מעין הקורא המערבי במשך שנים. מאז ומתמיד חיו בחברות ה"פרימיטיביות"אנשים שניחנו בידע ובכוחות מיוחדים. אנשי הרפואה, או השָמאָנים, נחשבו למי שמקיימים את הקשר שבין השבט והרוח האוניברסלית הנצחית. בחברות המודרניות לקחו על עצמן את המשימה הנכבדה הזאת הדתות המאורגנות, שהשתלטו על רוח האדם וענו לכל דורש על שאלות כבדות משקל בדבר הבלתי נודע, החיים והמוות, וכמובן המילה שבשמה נשפך יותר דם מאשר כל מילה אחרת - אלוהים. אבל הדתות המאורגנות לא התאימו לכולם, ובמשך אלפי שנים נאלצו כל מי שהאמינו שיש אפשרויות אלטרנטיביות, לרדת למחתרת.

החופש החדש שהציף את העולם בעקבות מהפכת הסיקסטיז, שחרר גם את יחידי הסגולה האלה. ניסיונותיהם הראשונים של אלן גינזברג, טימותי לירי ורוברט האנטר באל.אס.די, כשזה היה עדיין חוקי בארצות הברית, פתחו את הדלת לתודעה חדשה. יחד עם המוזיקה החדשה והקשרים החדשים עם הודו, התעורר הצורך בהסברים רלוונטיים יותר מאלה שסופקו על ידי הדתות המאורגנות. התפישה הישנה של המונחים הקריטיים ביותר בחשיבה האנושית, אהבה ואלוהים, היתה צרה מלהכיל את החוויות האמיתיות שיותר ויותר אנשים חוו.

מעידן הדלי לעידן החדש

בתחילה נקראה התנועה "עידן הדלי"בהשפעת האמונה האסטרולוגית הקלאסית שזהו העידן שבו "תזרח השמש". אבל מיסחור המונח (בעיקר באשמת המחזמר "שיער") הביא לצמיחתו של השם "ניו אייג'", כמחווה למשורר בן המאה התשע עשרה וויליאם בלייק, ניו אייג'ר שבכלל לא ידע שהוא כזה. שני המרכזים העיקריים שמהם התפתחה התנועה החדשה היו אֶסָלן בקליפורניה וקוואָזיטוֹר בלונדון. משם, בלוויית כתבי גוּרדג'יֶיף, אוּספֶנסקי, אלן ווֹטס, אלדוֹס האַקְסְלי ורבים אחרים, התפתחה גישה אלטרנטיבית לתרבות המערבית המסורתית, שמאז ומתמיד התעסקה בעיקר בכל מה שבחוץ. הניו אייג' לעומת זאת התעסק מלכתחילה במה שבפנים, ובמשך השנים משך לתוכו תחומים כמו רפואה הוליסטית, מיסטיקה, ידידות לסביבה וקשר עם הטבע, שחרור האשה ועוד.

מאחר שזוהי השקפת עולם שאינה תחומה בגבולות נוקשים, היא פונה לכל הכיוונים - היסטוריים, עכשוויים, פילוסופיים, דתיים, רוחניים ואפילו מדעיים. החיבור עם המזרח הלך ונמשך. הינדואיזם, בודהיזם, טאו, יוגה, זן, אמנויות לחימה, טאי צ'י - כל אלה התמזגו להשקפת עולם הכוללת את כולם ועוד קצת.

בפרקים הבאים ייסקרו כאן אבני דרך חשובות בתולדות העידן החדש. מי אמר מה, מי השפיע על מי, איפה למצוא את מה, מה קרה, מה קורה, ובשום אופן לא מה יקרה.




לאחר מאמץ גדול

$
0
0


לְאַחַר מַאֲמָץ גָּדוֹל לוֹקֵחַ כַּמָּה יָמִים לָשׁוּב:
הַיְּקִיצָה הַמֻּקְדֶּמֶת שֶׁהִנְּךָ חוֹוֶה הִיא אֶחָד מֵהֵדֵי הַמַּסָּע.
גּוּפְךָ עָשָׂה מַאֲמָץ פִיזִי גָּדוֹל, וְהוּא רוֹצֶה לָנוּחַ וְלֶאֱכֹל.
יִהְיוּ גַּלֵּי עֲיֵפוּת שֶׁיֵּלְכוּ וְיִתְמַתְּנוּ בַּיָּמִים הַבָּאִים.
יִתָּכֵן שֶׁתֶּחְוֶה בִּדּוּל וּתְמִיהָה אוֹ קֹצֶר רוּחַ,
יִתָּכֵן שֶׁתֶּחְוֶה קשִׁי אוֹ חֹסֶר רָצוֹן לְסַפֵּר עַל מָה שֶׁעָבַרְתָּ בּוֹ,
יִתָּכֵן שֶׁיַּחַד עִם תְּמוּנוֹת חַיּוֹת שֶׁל רְגָעִים וּמִפְגָּשִׁים תֶּחְוֶה גַּלֵּי רֶגֶשׁ,
אֲבָל אוּלַי הָרֶגֶשׁ יִגְאֶה גַּם בִּלְעֲדֵיהֶם.
גִּמְגּוּם נִרְגָּשׁ, נְגִיעָה בְּרוֹצֵחַ, יֶלֶד מִתְיַפֵּחַ בַּגּוּף שֶׁגָּדַל וְהוֹתִיר אוֹתוֹ מֵאָחוֹר,
שִׂיחָה עִם צִפּוֹר, גֹּבַהּ גָּדוֹל מְאוֹד, כּוֹכָב נוֹפֵל לְלֹא קוֹל, אֶבֶן, שְׁבִיל.
כַּמּוּבָן, יְכוֹלָה לִהְיוֹת, וְרָאוּי שֶׁתִּהְיֶה, תְּחוּשָׁה שֶׁל פְּלִיאָה וְגַאֲוָה.
מֻמְלָץ לִשְׁתּוֹת בְּשֶׁקֶט אֶת קָפֶה הַבֹּקֶר וְגַם לַעֲצֹר רֶגַע בַּשְּׁקִיעָה.
הַאִם הַמַּשְׁקוֹפִים קְטַנִּים יוֹתֵר מֵאָז שֶׁחָזַרְתָּ?
הֶמְשֵׁךְ יָבוֹא לְאִטּוֹ.

עשרה פורטרטים נשיים 1978-2008


BO ELEGY

על זמן ונשימה - אינהלציה של זיכרונות (לא סופי)

$
0
0
המרפאה לאף אוזן וגרון היא חלק מנוף הילדות שלי. תחילה ברחוב שד''ל בקומה השלישית בבית מסגנון מעורב, בגובה צמרות הפיקוסים של שדרות רוטשילד, בשעה ארבע על שרפרפים קטנים שתו קפה מדויק בספלוני חרסינה מעוטרים, עם מאפה קטנטן, בואיקוס, בחדרה של סבתי אבאטה, על הספה, גדולה לבנת שיער עם רגלים לבנות תפוחות, קרסוליים ספרדיים עבים, שערות שפם, לדינו שנשמרה אצלי ממנה רק המנגינה, ליד המטבח והמזווה שאליו הייתי מתגנב תדיר לאכול אגוזי לוז, קוביות שוקולד ולשתות מיץ פטל אדום כהה. 
עם אמי ויקי אליעזר מיכאלי, הסייעת הרפואית של המרפאה, שאיתה הייתי מגיע באוטובוס 62 מרחוב ז'בוטינסקי ברמת גן, עם דודתי הרוקחת אליס אליעזר אברהמי שיצרה את הקוקטייל הסודי של האינהלציה, דודי מויס אברהמי הרופא האגדי של מערות הפנים, מבוכי האוזניים ובארות הגרון, הפנס והמראה על מצחו ומרחיבי הפתחים מנירוסטה על המגש לידו. עם בת דודתי דניאלה אברהמי הראל, הכימאית המדויקת והנחושה שניסתה ללמד אותי חשבון ללא הצלחה, עם בן דודי המרוחק ממני בעשר שנים ארי אברהמי האדריכל שעם התבגרו הוריש לילד שהייתי דגמי עץ של ספינות ספרדיות שבנה. 
ירכתיה של סנטה מריה הקולומביאנית הזכירו לי את ירכתיה העצומות של סבתי. גוון העץ היה זהוב אדום. הייתי מפליג איתה באוויר אחוזה בידי. לימים פגשתי בספינה זו בפתיח של סדרת הטלוויזיה קוסמוס של קרל סגאן משנת 1980, ספינת הדמיון בים החלל הממתין לגילוי ולוח השנה הקוסמי. 
בלוני החמצן הגדולים, הלחישה הקבועה של מערכת הדחיסה של המשאפים, וקבוצת הנושמים עם מסכות הפה והאף אוחזים מבחנות זכוכית מפותלות בעיצוב אר-דקו שבהן ליחששו תרחיפי התרופה ויצרו וילונות צונחים על קירות הזכוכית המתקררים של המיכל. 
מולם ניצבה מכונת הזמן של הגלים הקצרים שבה תרגלתי כילד את המדיטציות הראשונות שלי, לשבת 15 דק'בשקט ללא תזוזה ולתהות מה מתחולל במערות הפנים שלי או במוחי תחת הזמזום החשמלי הנמוך שהגיע משני משדרים שכוונו מן הצדדים אל משולש הגבות ושורש האף שלי. בדרכם אל הסינוסים העמוסים, הגלים הקצרים היו חולפים-מחוללים דרך האונות הרקתיות. ענני הקוקטייל התרופתי שהתאבכו בחלל החדר הותירו חותם ריח קבוע מסביב שהתערב עם מאפים של פסטל, מיץ פטל מתוק ואבטיחים גדולים במרפסת המטבח. 
במרפסת הגדולה בקומה השלישית יכולתי להיות בגובה צמרות הסיגלונים ולהתבונן אל כיפת בית הכנסת ממול. כשהייתי מוריד את מבטי אל הרחוב ראיתי את מכונית הפז'ו 504 של הרופא. על קירות המרפסת צייר בן דודי ציורי קו של פועלים וחלוצים. במרפסת הגדולה נישאה בת דודתי למשה הראל שנטל את התרמיל המשפחתי של רפואת אף אוזן גרון על גבו. באחד מביקוריי לפני סופו של הבית מיפה הרופא את הבור שנפער בשליש הגבוה של השמיעה שלי בעקבות ירי בסמוך לאוזניי. אם לפני כן לא התייחסתי לתקתוקו של השעון, מאז איני שומע את תקתוקו בפועל. ולצערי גם את שירת הציפורים הקטנות.

ולאחר מכן עברה המרפאה לרחוב מאנה. אבי משה מיכאלי מורה הדרך הביא ושתל עץ סיגלון, מתנה לביתה החדש של המרפאה. המדחסים הגדולים, כסא הבדיקה הגדול, שולחן הרוקחות האלכימי מצאו את מקומם מחדש. קבוצות הנושמים והשואפים עברו ללא מחשבה נוספת אל המרפאה הישנה - חדשה. שם נשמו יחדיו אנשי ונשות תיאטרון ורדיו, סוחרי שוק הפשפשים מיפו, הקהילה הבולגרית, ילדים מנוזלים ופקוקי אוזניים מבת-ים, חולון, בני-ברק וירושלים וגם אנו כמבוגרים שבאנו לפתוח סתימות מודלקות של דרכי אוויר ולאפשר לזיכרונות לזרום. את הקפה של ארבע אחה''צ המשיכו לשתות על שולחן העץ הגדול בדירה שמולה הייתה המרפאה.
הרופא המיטיב דר'אברהמי חדל ממלאכתו בפילוס דרכי נשימה, משה ודניאלה אחזו בהגה המרפאה. הדודה אליס שהלכה וקטנה, אך זיכרונותיה מביה''ס לרוקחות בשטרסבורג הלכו והתחדדו, המשיכה להפעיל את מכונת הזמן והנשימה עד גיל 102. 













קירקה

$
0
0



בספינה לבנה של גבס
שמע את קולה על קצוות הגלים
מכליב אותם לרקמה מתנועעת
רגלו שבורה, דם על רקתו. מהיכן לה את שמו?
אביה היה נגר כך אומרים ואמה היא תופרת 
שחור עינה עננים מכסים אי פלדה
היא חיה במקלט גרעיני וכאשר הובילה אותו לשם
הושמד העולם שבחוץ, בפנים
על שולחן הגזירה הגדול
מצא את אונות חבריו למסע מוגדלות לפרטים,
פתיל מדידה אדום מפותל לידן.
היא נגעה בו לרגע ביד מעוצבת שויתרה על הכל
ספינת גבס לבנה התפוררה שוב לחול
ממרחקים חצה כאב חד של צחוק,
צליל הדלתות הכבדות,
את הרשת שטוותה זמן כה רב
כאשר נשק לקשוות המתוחות
של שפתיה 

עשרה פורטרטים גבריים

עשרה פורטרטים עכשוויים / חיתוכי נייר 1984

Viewing all 733 articles
Browse latest View live