שני גברים בבומל - מסע אופניים באירופה

יום 10. 82 ק"מ 780 מ'עליות. מעונן חלקית. פעם ראשונה שרוכב שעתיים עם חולצה קצרה!

אנחנו כבר לא זוג. אנחנו "משפחה". הצטרפות אלי אחי, עם בנו דין, יצרה שינוי גדול. אני בר מזל שיש לי אח כמו אלי. הקשר ביננו מבוסס על אהבה, הערכה, תמיכה, מחויבות, ולשימחתי על הדדיות. מקבל ממנו הרבה וגם נותן. זה שגדלנו בבית אחד לא אומר שכל אלו יתקיימו. לשימחתי אין ביננו כל יריבות, חילוקי דעות, טינה, וגם לא אדישות ופסיביות. זה שאלי בחר להצטרף למסע זה ל 5 ימים, זה ביטוי לאהבה משותפת לרכיבה, אך הרבה יותר מזה. זה גם רצון משותף שלשני יהיה טוב וגם זמן נדיר שזמן משותף. כל כך שימח אותי היום לראות הנאה אצל אלי ואצל דין. הרגשתי שימחה וגאווה לשמוע את "הזמבורה"ברחובות באסטון.עד כמה יש פה תרומה, תוכלו לראות בתמונה של ארוחת הצהריים היום שדין ואלי דאגו לנו. הכוונה לפליאה שקורנת מגידי. לקבל על הבוקר, קפה וסלט ישראלי זה מזין גוף, נפש ואחווה אנושית.

אומנם אלי הוא אח יחיד, אך לא כך אני מרגיש. מרגיש שיש לי עוד "אחים אחיות"נוספים שנסיבות החיים והקשר בננו הוא מאותם מרכיבים שמניתי קודם. זכות גדולה.

חשבתי היום על "משפחה". המעבר מ "זוג"לרביעיה, הבליט את השוני. במשפחה יש צורך בהתחשבות רבה יותר. היום עצרנו מספר פעמים לכמה דקות של שקט ומנוחה (חוץ מהפסקות אוכל ושתייה) בדקות אלו הרגשתי כיצד דפוס "המנהיג"מגיח. עד כה בזוג לא הרגשתי כך, הוא ישב בשקט, לא היה בו צורך. דפוס זה מרגיש אחריות לאחרים, מרגיש אכפתיות ומפעיל מודעות למספר רב של ממדים. כבר מספר שנים שדפוס זה לא מופעל ברכיבות. אין לי בעיה שיופעל, אך השאלה שאני שואל עצמי היא עד כמה זה דוחק הצידה, יותר מידי, את המענה לצרכים האישיים? כדי לענות על השאלה, כדאי שאהיה בהיר לצרכים האמיתיים ולא המדומים.

לשימחתי יצרתי יכולת לרכב לבד, בזוג, בקבוצה קטנטנה, או בקבוצה. התנסיתי בכל אלו. שמח שיש לי את היכולת, אותה אני מנסה לממש, ולבחור מה מתאים לי בכל זמן נתון. סוג של ויסות גמיש, כשלרשותי לפחות 4 "הילוכים", איזה עושר אמיתי! איזו תזמורת מגוונת. אז היום "נרדמה"האינטימיות שהלכה והתפתחה, ביני לבין גידי. זה טוב ונכון בעיניי, היא עוד תחזור. לעומת זאת האווירה והיתרונות של רכיבה משפחתית התחילו לבוא לידי ביטוי. יום ראשון מבין 5. נחכה לגלות מה ינבוט ויצמח בגינת המשפחה. למי ששאל, אנחנו כמעט לא פוגשים אנשים. יש מעט רוכבים על השבילים, והמפגשים כל כך חטופים. פוגשים את עצמנו ואת הנוף המרהיב. וזה המון.