יום 8.
יום ב.
55 ק"מ עם 950 מ'עליות. מזג אוויר קריר, מעונן חלקית. אידאלי.
סיפור הנקישות.
אין דבר שמשגע רוכב, כמו רעשים ונקישות, בייחוד אם לא מוצא את המקור. כבר 3 ימים, מעצבנות נקישות באופניים של גידי, רק בעליות. ואנחנו לא מצליחים לזהות, לתקן, להבין מדוע נחתה עלינו הצרה הזו(בעיקר גידי, אני ממילא לא שומע טוב... ). אתמול היו לנקישות הצלחות במזימתן, הצליחו לערער את רוכב המנוסה. המזור היחידי היה לשים אוזניות ולהקשיב לפודקסט על המסע של שקלטון לקוטב הדרומי, זאת כדי לקבל פרופורציות על "קושי". זה עזר אך לא פתר. היום התעצבנו בחנות תיקוני אופניים ב 08:30. יצא נער, מכונאי אופניים, שמשך כתפיים ונמנע מהתמודדות עם הבעיה. יצאנו לדרך עם "זבוב טורדני"ועם שאלה: ומה אם נתקע?
מה לא עשינו: יצקנו מעל חצי כמות השמן שיש ברשותנו, חעסקנו כל בורג, החלפנו פדלים, החלפנו רוכבים, ו.... הנקישות מגחכות ומתרבות. שוב אוזניות במלוא הווליום ביום עם הרבה עליות. נופים יפים, מזג אוויר נפלא, אין רוח וכמעט אין מכוניות. מגיעים ליעד העיר באסטון. מוצאים חנות לתיקון אופניים (אין הרבה כאלה). המוכר ב 30 שניות מזהה את הבעיה: הציר המרכזי של הפדלים, סדוק. תקלה נדירה באופניים, בייחוד אם הם חדשות, כמו אלו של גידי.
חווינו מקצוענות בפעולה.
למזלנו היה להם חלק חליפי וזה פתר את הבעיה. ללא פתרון זה קרוב לוודאי שהיינו נתקעים מתי שהוא.
מה כל זה אומר?
כמה דברים:
1. שיעור בהקשבה: לאותות אזהרה יש להקשיב, אך הקשבת יתר, שהיא ללא תוחלת, סופה שתוציא אדם מדעתו. לכן צריך לדעת איך "לא להקשיב". בייחוד לרעשים לא רצויים.
2. התמדה או ויתור:
לעיתים לא החוכמה והתבונה מייצרים את הפתרון, אלא: מזל. כך לא הכל בידנו. זה מקל, כל עוד לא מונע התמודדות נחושה. מתי מוותרים? שהרי אם זה לא בידך, מדוע לשרוף אנרגיות? לפי מה מחליטים על התמדה או על ויתור?
3. הדברים הלא צפויים בכל מסע, הופכים למשמעותיים. הנמוך: עצבנות, חשש, רוגז, תסכול. הגבוה: הפתרון, ההקלה שנמנעה התקעות לא קלה. תחושת ההקלה והתרוממות הרוח לאחר שתוקנה התקלה, הפכו את היום למשמעותי ומשמח עוד יותר.
היום הצטרפו אלינו אלי אחי ובנו: דין ל 5 ימים. הפכנו לחבורה, נראה מה זה יאפשר
