Quantcast
Channel: כתוב . Catuv
Viewing all 725 articles
Browse latest View live

עדיין / דוד מיכאלי

$
0
0


egg 3, david michaeli, 1993

עדיין רוקד בכיתה ג'במעגלי בן לוקח בת, ידית קלצ'ניקוב מצופה בלכה מעבירה בידו תחושה חמה של ביטחון. הוא לא התבגר האיש הזה. מורות עדיין כועסות עליו כי לא הכין שיעורים. את התרגילים במתמטיקה אינו מבין אבל את מספר הכדורים במחסנית בעלת צורת הקשת הוא יודע לספור היטב. שלושים כדורים חסר אחד, כדי שהכדור הראשון יישלף בקלות, יחליק לתוך בית הבליעה ללא מעצור. שופף על ברכיו מחליף מחסנית, ידית הדריכה כל כך מותאמת לאגודל נמשכת בנקישה מחליקה. קו הלסת נושק למדרגת הקת החלקה, עץ מלוטש, האופק עטוף בכַּנפות הכוונת. הוא לא התבגר כלל מול גוויות צפות על מי התעלה החומים אבל דרכם הוא רואה את הילדה היפה של הכיתה. הוא כל כך מתבייש. הוא לא התבגר, לא התבגר כלל האיש הזה. נשק יפהפה שטוח. הקימור החלק של ההדק הכהה. מוצלב על החזה, מחסניות מוצמדות עם סרט שחור. מדלת המשרד יורה במזכירה בתרגולת של טיהור חדר. בוקר טוב אומרת לו המזכירה הרוגה על הכסא המסתובב מחייכת, כל כך ביישן חושבת לעצמה בחביבות, הוא לא התבגר כלל, האיש. הזה. הוא מחכה לך בחדר ישיבות היא אומרת לו בחיבה. עם הרימון הוא מהסס. לא נשארו להם מספיק רימונים בפעם האחרונה. הוא לא התבגר כלל האיש הזה. פותח את הדלת ומחליק ימינה, עיניו צרורות ארוכים מעיפות נתזים מהבטון, לוכדות את המחבל, האיש הזה שם על כסא העור המהודר, טוהר טוהר טוהר, הוא לא התבגר כלל האיש הזה, יושב מקפיד שגבו לא יפנה אל הפתח, תמיד זוכר להסתכל אל הגובה, יש מישהו עם נשק למעלה על מדף הבטון, זה התקציר הוא אומר, מהדק את האפוד הכבד, אפשר להסביר באריכות על כוס קפה, הזבובים שבחוץ אינם נכנסים למקום הזה אבל הוא שומע אותם, מזמזמים מעל הגוויות ועוד מעט יבואו גם הכלבים, הוא לא התבגר כלל האיש הזה. מונית! מונית? כאשר היא... עוצר לידו נגמ''ש, הציריות צורחות בתוך ענן אבק אדום, ארגזי תחמושת של מקלעי הדופן מקישים בפראות, על הדופן הקדמית מרוח חומר אפור, נזהר לא לגעת בו כאשר הוא עולה על דופן המתכת, הוא ראה את המוח הזה ניתז, פעמיים קפה הוא יורה במלצר מאחורי הדלפק, גם קרואסון שקדים, הוא יורה בלקוחות, בודק את הרחוב שעוברת בו תנועה כבדה של שריון, האספלט נכתש לאבק, בבית הוא יורה באשה בילדים ובכלב, בחדר השינה הוא מתכופף דרוך ליד נעלי הבית ומחליף מחסניות, מי שהחזיק קלצ'ניקוב חם לא ישכח זאת לעולם, כל הצעירים האלה עם האם 16 אינם יודעים מהחיים שלהם, הו, אבל הם בסדר. מקצוענים. הכל כל כך התפתח, מאז, הוא לא התבגר כלל האיש הזה. ילדה קטנה רוקדת מולו במעגל. בחרי בי בחרי בי מתחנן ליבו, היא בוחרת, היא בוחרת בו, שערותיה כל כך עדינות, בסוכה מקושטת בחצר, מרבד פרחים סגולים מאווש תחת בוגונוויליה פראית ענקית, ריח של עכברים, אפלה מסביב, נשיקות ילדים כה עמוקות, בוסר מתוק, בוסר עמוק, בוא נלך כבר אומרת אשתו חסרת סבלנות, הוא ניגש לבוש אפוד קרב, הוא לא התבגר כלל האיש הזה. מחר יום הולדתך החמישים היא אומרת לו בחיבה מרוחקת כאשר קעריות המרק מתנפצות מהצרורות הארוכים הנברשת נעלמת לחושך מואר בפצצות תאורה, טוהר! טוהר! טוהר! ילדיו קופצים בחדר הסמוך מול משחקי הקרב הממוחשבים הוא לא התבגר כלל האיש הזה. לא.

טייגר סיטי

דבי עשב - סוגרת קצוות - תערוכה - על חלונות וחלומות

$
0
0
דבי עשב - על חלונות וחלומות - תערוכה
אוצר: דורון פולק 
פתיחה: יום ששי 25 לאוקטובר שעה 12:00 
גלריה עירונית, מכון המים ע''ש יוסף וייסמן 
רחוב השומר 7 
גבעתיים 
ימי ביקור: 
שבת 20.00-22.00
ראשון, שני 17.00-20.00





אהוד (אודי) אלחנני 1953-1973 / אמן

$
0
0

רישום עדר / אהוד אלחנני



גילוף עץ / אהוד אלחנני / סדנה של רודי להמן



רישום / אהוד אלחנני


"...אינך יכול להיות גבר אם אינך נותר ילד. אז, מרחבי עין הילד כוללים עבר ועתיד והבטחה מסעירה כזמן אחד, האמון והתום מתורגמים לרומנטיקה ומוצללים במרתפי ניסיונות הבשר ל"מי-חיים"מרים כתרופה המחליקה את הקיר שבין היש לשכחה והופכת אותו לשקוף ועמוק וענברי. רק אז אפשר לתרגם את אותה ישות שתקנית, מכונסת ומתפרצת בגלגולה הבוגר נושא הצער. המְשחֵק הופך לחלק מלוח המשחק, הכותב הופך לדף אך מתנת ההתבוננות הנוראה שרק בזכותה אנחנו יכולים לצחוק נשארת וממשיכה לפרום אותנו לאיטה.

בארצות זמני שלי בזמן ניקוי נשק ובחוץ גשם וגשם ניחם אותי אודי אלחנני יפה עיניים וגבוה ומושלם כפי שרק אז היינו יכולים להיות. גברים צעירים. "הגשם יורד טטידל-פום."עיני אורו מיד: פּוּ! הגשם יורד טטידל-פום, היה לו גמגום זעיר רב חן: מְמוסיף טְטורד, טידל-פום! ליבי יצא אליו, אל הבית, התרבות כפי שהבנתי אותה אז, אל אזרחותנו הנסתרת בארץ הספר המשעשעת, היוצרת והמנחמת. ואז, מול א.א.מילן אמרתי את לואיס קרול – אהרן אמיר: בעת בשק ושלי פחזר באפסי חק סבסו מקדו, ונעניתי מיד: הו, אז חלכן היה נמזר ומתי ערן כרדו. איים בגשם. אהוד אלחנני נהרג בקרבות הגולן 1973. "

מתוך מסה עם פטירתו של אהרון אמיר. 
לקריאת המסה המלאה: 
https://catuv.blogspot.com/2008/03/blog-post.html


אודי / צילום: משפחה


צילום: בני לפיד



קישור לדף הזיכרון של בי''ס בליך עם עבודות אמנות, פרטים ביוגרפיים וסיפור הקרב: 
https://blich.tik-tak.net/wp-content/uploadfiles/sites/321/2017/12/311961906-%D7%90%D7%9C%D7%97%D7%A0%D7%A0%D7%99-%D7%90%D7%94%D7%95%D7%93.pdf

געגועים

$
0
0

 גַּעְגּוּעִים



אֲנִי חוֹלֶה אֲהוּבָתִי אֲנִי חוֹלֶה, רֹאשִי צוֹנֵחַ עַל כְּתֵפֵךְ הַמְּדֻיֶּקֶת
כְּמוֹ נֵר הַלַּיְלָה הַחוֹפִי, כְּמוֹ פְּתִילַת מִדְבָּר
אֲוִיר מָלוּחַ אֶת עֵינַי עוֹטֶה וְחוֹל הַדְּיוּנָה הַבָּהִיר נָמוֹג בְּצֵל יָרֵחַ בַּר
שוּב נִשְבָּרִים גַּלִּים בְּקֶצֶף, אָזְנִי שוֹמַעַת אֶת הָרֶסֶס מִתְפַּזֵּר וְנֶעֱלָם,
גּוּפִי בְּגַעְגּוּעַ מִתְכַּנֵּס, גּוּפֵךְ קוֹרֵן זָהָב לָבָן
הָרוּחַ עַל סוּסוֹ רוֹחֵף, זוֹרֵעַ רְסִיסִים מְנַצְנְצִים שֶל חוֹל
כֹּה רְחָבָה יָדוֹ, כֹּה עֲמֻקָּה,
כָּל כָּךְ כְּסוּפָה יָדוֹ, כֹּה עֲמֻקָּה הַחֲשֵׁכָה.
אֲנִי חוֹלֶה אֲהוּבָתִי אֲנִי חוֹלֶה, שְׂפָתַי כְּבֵדוֹת בְּשֵלוֹת,
הַפְּרִי עוֹמֵד לִפֹּל, עֵינַי כֵּהוֹת,
נַשְּׁקִינִי עִם הָרוּחַ, עִטְפִי אֶת כָּל גוּפִי בְּשַׁיִשׁ רַך,
עוֹרְקִים כְּחֻלִּים עוֹטְפִים אֶת הַמִּזְרָח
וּמִמִּצְרַיִם בָּא, רוֹכֵב, עָטוּף אִגֶּרֶת, מִלִּים נוֹשְבוֹת מִן הַגְּלִימָה הַבְּהִירָה
אֲנִי אוֹמֵר ''...הוֹ..., הוּא... אוֹמֵר...''
הַסְכִּיתִי, הוֹ, הַסְכִּיתִי... כִּי שָב הַזְּמַן לָנוּעַ בַּפְּרֵדָה.
עַל חוֹד הַסֶּלַע הָאָפֹר כָּתֹם נָסוֹב הָרוּחַ הַזּוֹרֵעַ בִּקְרָעִים
(עָנָן חוֹלֵף עַל פְּנֵי הַלְּבָנָה הַמִּתְכַּהָה)
וְאֶת עֵינַי עוֹטֵף סוֹגֵר עִם בַּד כָּחֹל,
הוֹמֶה לִבִּי כָּסוּף, נָמוֹג, אֶתְמוֹל
וּבְמֶרְחָק הַהוּא בְּתוֹךְ גּוּפֵךְ הָרַךְ
שָׁם רוּחַ מְתוּקָה לוֹחֶשֶת,
שְכַח, תִּשְׁכַּח,
שָכַח

מרק

$
0
0

מרק

1.
בועות קטנות ועיגולים מתרחבים ונמוגים ללא צליל, המרחב מנצנץ, הפרטים נעלמים. לשים את האצבע במרק. הנה משכתי אותה החוצה חזרה, ואני מתבונן בה כשוטה. פי פתוח מעט, שפתי רפויות. האצבע חמה. אני רוצה לטבול אותה שוב. גופי רוצה ללכת בעקבותיה. לאן החליקו, נסעו, האדוות הקלות של המגע? כיוונן אינסופי, מטרתן נעלמת. נשענות דרך מרחב חסר אומדן הן נוגשות מתרפקות לוקקות חוף אחר. והרי ממני באו. לא. לא כך הוא. במקרה הייתי שם. בר מזל מוגן, אשר מגעו יצא למסע.
סכינים נשלפו בברק, רובי סער ירו, יבשים, חסרי חיכוך מחום הקליעים הטסים, מטוסי קרב כבירים פתלו את דרכם משתחררים ממשקל של השמדה כבדה. בניינים צמחו לגובה, קומות עליונות פוקעות כניצנים חדשים, רשתות של קורים הבהבו, נצמדות ממלאות את החללים הפנויים, האנגרים ענקיים מלאים במזון מסודר ונוצץ. נשענתי על דלתות הזכוכית המחוסמת. אורה של האזעקה הבהב בלבן על גבול הכחול. חלומי שוטט על פני המדפים. אנשים שחורים הרגו או גוועו ברעב במדבר, אנשים לבנים וצהובים סחרו בשומן, ישבו באולמות אין סופיים, או גוועו מסמים ברחובות, אנשים אדומים גוועו מאלכוהול אי שם, אנשים חומים ערפו ונערפו, פקודות מעופפות, כרטיסים פלסטיים, מכוניות חרישיות, אוויר חמוץ, מים מלוחים, נוזלים צבעוניים בבקבוקים ופחיות. גבולות נפתחו ונסגרו, גברים ונשים עלו וירדו ממטוסים, אוטובוסים, מכוניות, נולדו, נהרגו, התחתנו התגרשו נשארו הזדקנו, מתו.
התחושה המוזרה, הקרסטית, של מעבר בין זמנים. אני נעתק בלי להרגיש, משתקף לזמן אחר, חולף בו ומסיים את השיחה חזרה בזמן שבו התחלתי. הנה תמה השיחה ואני נמצא חזרה בחדר שבו עדיין קעריות מרק המיסו נמצאות על השולחן רגע לפני הטעימה. אצבעי רטובה, טיפה מתרחבת על המפה. שיערה של האישה מולי כהה, קווצותיו מזדקרות לצדדים נמזגות לצל. חיוכה אינו ברור ואיני רואה את עיניה. בחוץ נע ענף ירוק באפלת הערב. כוס זכוכית סדוקה על רגל ניצבת על אדן החלון. חול על הרצפה בכל מקום. ברגע זה, במרחק של ארבעים ק''מ מזרחה מת ללא הגה איש עם עור כהה מירי של צלף עם אותו צבע עור. אני מתגעגע. געגועים איטיים. מעוגלים. עש גדול מתחבט מסביב למנורה, ורוד עז נחבא מתחת לצבע החאקי המסורטט של כנפיו. זיכרון משקלו הכבד של תרמיל שטח צבאי עדיין דוחס שרירים ועצמות. צבעו של המרק צלול כהה. גזירי ירקות נמצאים בו. מהמעמקים עד לפני המים.
בעיקר אני חש אימה. ארבעים ותשע שנים מאחורי. עתה אני יודע בבירור כי שבע השנים הראשונות היו נטולות משא לוח כבד זה שלא ברור האם אני נושא אותו או שמא אני רשום בו. שבע השנים הראשונות היו שנים נעלסות. שחיתי באגם חמים. ריחות רותם ותפוז, סרפדים וטעם חמציץ. ביתי היה קיום חסר ספקות, הורי היו רחם חסר זעזועים ובני האדם סביב היו בני אדם ולא מפלצות. הרפתקה חדשה של גילוי פינה בגן לא צפנה טירוף. העזה, נחישות, אפילו כאב, כן. אך אלה היו ישרים וחסרי עיוות מזעזע. בבריכת המים הירוקה נגלו מחליקים, שוהים מעט ונעלמים, מטבעות זהב עמומים בגבותיהם הצרים של דגי קרפיון גדולים. אילניות ירוקות בהירות עם פס שחור ועין זהב זנקו, פותחות את פני המים הנסגרים בצליל יחיד פועם. סיגליות כהות בתוך צל אבנים ירוק קריר מתוק. בית הספר, על כיתותיו ששכנו בצריפי עץ, לא תקף אותנו עדיין בארס מר. בהפסקות רקדנו. כמהתי להילקח בידי הילדות ואכן נלקחתי ולקחתי בתורי. מה רב היה העונג לבחור, לממש את ההשתוקקות החפה חסרת האימה. עיניים שאינן מחשבות, ללא אומדנו של האחר המכריח אותי מיד לאמוד את עצמי ולהימצא חייב.
בתחילת שנתי השמינית טיפסתי בהפסקה על יתד עץ גבוהה מתאזן על כף רגל אחת במאמץ להביט אל תוך חלון הכיתה. הספקתי לקנות לי מבט חטוף על כסאות העץ והשולחנות השרוטים עם השקערורית המוארכת לעפרונות, על הלוח הירוק ואבקת הגיר, על שתי ילדות בודדות ליד דלת הכניסה ואז החלקתי ונפלתי מיד מטה באבחה. לוציפר הנזרק במכה איומה על חטא שלא הבינו כלל. יתד העץ המחודדת מרטה את פנים רגלי ואז הגעתי לחבטה קשה בגיד של חיץ הנקבים שבקעה אותי ועדיין נותרתי עליה שלם. אורכה של חנית היתד הגיע  למלוא אורך רגלי. ישבתי, מרחף במאמץ על כריות כפות רגלי, על החוד הקהה. ידעתי בלי לדעת כי אם מידתה של היתד הייתה ארוכה מעט יותר, וכי אם חודה לא היה קהה, משוטח, כי אז הייתי מפולח. המכה הייתה קשה אך לא חדרה את בגדי ואת גופי, אבל ארס האימה נזרק בכוח אל תוכי. הילד לידי חש היטב בגל ההדף של האימה. כה רגישים היינו. או שמא כה אטומים הפכנו. אתה בסדר? שאל אותי בחשש וכאן כבר ענתה האימה במקומי. אני בסדר ענתה. מה תגיד המורה? מה יאמרו? מי? מה הדבר שעליו אסור לדבר? פרקתי את עצמי בזהירות מן הקצה. כאב לי מאוד אבל נשאתי את הכאב חבוי תחת האימה. יכולתי לנוע, אם כך, אסתדר. אסתדר. הו המילון החדש של האימה. באותה אבחה מהפכת של נפילה ידעתי כי כל מידותיו של העולם הן אכן מידות וכי עבור יצור אחר, מידה זו שפגשתי בה, והדיוק המחריד שלה, יהיו סוף חייו. מכה זו על כי נכנסתי לתחומו הממתין. מוקש היה בעולם והעולם נזרע מוקשים כולו. צולע על ירכי חזרתי אל החצר, הכיתה. בסוף היום הפכנו את הכיסאות על השולחנות. הביתה בשמחה רבה, שרנו, שלום אמא שלום אבא, שרנו, נהיה טובים ומקשיבים, המילים נמוגות ואני כבר הייתי עסוק בשכחה. הכאב ידעתי, ייעלם.
בדרך הכורכר הבהירה, שהקיפה את הגן העגול שבריכה רדודה במרכזו, פגשתי בבוקר צונן לפני חמסין, בדרך לכיתה, איש צעיר מגולח למשעי, פניו נעימות והוא חסר זרועות. תהיתי ברפיון כיצד הוא מתגלח ביודעי מאבי את מלאכת סיבון הפנים במברשת העגולה ואת הצורך להחליף להבים במכשיר הגילוח. צינורות כפולים של מתכת, כסופים דקים, עם מפרק במרכזם ירדו משרוולים מקופלים בדייקנות בשתי כתפיו, קמט גיהוץ לאורכם ונסתיימו בזוויות ישרות מעט מתחת למותניו בווים כפולים. על הוו הימני תלתה עם לולאה של חוט משיחה בגוון של חול, חבילה ריבועית שטוחה.
מעגלי הרוקדים הפכו למחושבים. קבוצות נוצרו. העדפות. בחירות. אכזבות, בגדים, ניצחונות. בגן שכנו נערי רחוב שעישנו ושיחקו קלפים וששו לאלימות של חבורה. בפינות הגן האפלות באו לשכון מפלצות.
אֶרס מבוגר הסתנן לבית הספר. צליפות לשונם של המורים, שקרי התלמידים, קונדומים יבשים וקרועים בחול עם פרש כלבים, שריטות בקירות הבניין, זכוכיות מנופצות, שירותים מוצפים. ריח נייר רטוב על הרצפה. סיגריות שכובו על מיכלי ההדחה השאירו פגימות שחורות של פלסטיק קרוש. ליד בניין בית הספר חי שוחט. בהפסקה הלכנו אליו להתבונן. חלף מבהיק נפתח מקיפולו ותרנגולת פעורת צוואר הוטלה הצידה ממשיכה להתרוצץ, זמן כה רב עד לבלי יאמן, עד אשר האטה ונחה על צידה בעוויתות נחלשות. שלוליות הדם, זבובים, ריח נוצות על חול חם ואבק בכל.
מגיל עשר לבשתי מדים מסוג זה או אחר עד שנתי הארבעים. יחד עם כל הילדים יחד עם האחרים. האומנם נשאו גם הם אימה כבדה? לא אדע לעולם. המדים הטובים שלי הבדילו ביני לבין נושאי האימה ושדות המוקשים לנצח. בגיל ארבע עשרה חזינו חבורה שותקת בסרט שחור לבן מקרטע של שמונה מ''מ באשה לבנה נבעלת לחזיר כביר, קילוח זרמתו ניתז בהפסקות איומות, חלבי, דק וחזק על רקע נורא של תקתוק המקרנה הישנה. בהתכתשות בחצר בית הספר הוטל אחד הנצים ארצה וצליל החבטה הקשה של גולגולתו ברצפת הבטון של החצר הגיע עד שער המתכת המסורג. השומר הקשיש הביט החוצה. ריח לחות ישנה עמד מעל הברזייה בחצר. אכן, היינו שמורים היטב. מעבר לשער, כך אומרים, שוטטו רוחות רעות וצמאות לדם נושאות שנאה נפיצה טעונת ברגים ומסמרים שתפקידם שיסוף וקריעה ולא חיבור ובנייה, מחפשות נער שהתחמק מן העקדה באופן כה ממוזל ותמוה ועתה עליהן לסיים את המלאכה אחוזות עלבון מוצדק וחשבונות נקם. בגיל שמונה עשרה אחזתי נשק בגאווה, אצבעותיי ליטפו בחמדה חמוקי מתכת רוסיים יפהפיים וקת עץ אגוז כהה, משבצות בתוך מחסניות מקושתות קליעים נותבים עם חוד אדום מושך לב. תורתי אומנותי. להרוג רוחות. תם ואטום הייתי לגיבור.
2.
שלוש פעמים פגשתי את הגיבור. גיבור המלחמה הנעים, יפה העיניים, הברור, המכוונן, המיומן, הממוקד, הגיבור. פעם אחת הוא היה חי ושתי פעמים כבר לא. אהבתי לחוש את גופי מתנועע בתוך קליפת הסרבל הפתוחה לרוח על פני המדבר הבהיר. זריחות ושקיעות, מרחבים, מכונות גדולות, לוחמים צעירים, מהירות, סכנה, נשים צעירות במדים. הייתי רדום. גולם. הבטחה הייתה באוויר ואני ציפיתי וציפיתי. שם פגשתיו לראשונה. שמו כבר יצא לפניו. הוא היה שקט ויעיל ויפה. פעם הוא הראה לי את האקדח הפרטי שלו והסביר לי את אופן הפעולה. הוא היה נחמד. הוא היה חביב ומאופק. אחי הלאומי, הצבאי, הבכור. הוא היה ילד טוב. הוא היה עדין. הוא היה גיבור מלחמה. ואנחנו, אנחנו היינו נצחיים.
מה הדבר שנשאר מפגישות כאלה? צליל קול, צבע קול, אופן המבט, ברק מקרי בעיניים, גוף בהמתנה, גוף בהקשבה, הוא ידע להקשיב, כן. דריכות, תגובה, אור הפנים, ענן טרגי קבוע סביבו, וסוג של עייפות. אבל בו בזמן גם הדפוס הצבאי, התחושה המגויסת. אבוי, כה טוב אני מכיר כפיתה זו, השליחות המקבעת אותנו לחד מימד בלתי נגיש, הרמטי, עוצמה של מתאבד, אשר גרמה לי לרצות לתקוף מיד, לפתוח ולרפות, להחריב את המימד המתכתי הזה, לעטוף, לרכך אותו, לנצח. קשה ואכזרית היא מלאכת המפגש. הצומת הזאת הסתומה, המשיכה את כיווניה, ואנו הלכנו ונעלמנו כל אחד מעבר לאופקיו שלו. את צלליתו עוד ראיתי פעם פעמיים על ציר הזמן, ואחר גם זאת לא עוד. תם הזמן ההוא, המקומי, זמן הצבא שלי נגמר גם הוא.
יצאתי מתוך זמני אל ארצות אחרות. ניצניי הלכו ונפתחו. במאמץ רב ניסיתי לחרוג מהקסדה שכיסתה את ראשי, עיני, לבי. חלפתי מגוף לגוף, עסוק בתעלומה הנפלאה הזאת, מגיש את גופי שוב ושוב, משחק כדולפין מורעב עם גופים מתוקים. חודשים רבים חלפו ואני שבתי הביתה. לא אותו בית, לא אותו אדם. טבלתי בזמן אחר וכך גם המקום. סמוך לנחיתתי פגשתי אישה צעירה. גופה שאב אותי לריקוד אהבה אינסופי וחסר שובע. בתקופת הביניים שלפני תחילת לימודיי, עבדתי בעבודה מזדמנת במפעל. סחבתי קורות אלומיניום גדולות הוזה על הגוף שאפגוש בערב, ואז, בתום העבודה הסתערנו אחד על השנייה כמו זוג מפלי מים.
אז נהרג הגיבור בקרב ועוד בטרם הגיע לקברו היה לסמל, לדוגמה, לקורבן, למלאך. משא כבד. הסתכלתי במותו המתחולל בעיתונים כגור חתולים שהמוות מתחולל לידו, אחיו נדרס או מורעל. נעתי הצידה.
מנותק מסערת החדשות, ההספדים והתהילה, התקשרתי כמובן, כמו בכל יום בערבו, אל אהובתי. הופתעתי לשמוע כי היא קרובה רחוקה של הגיבור המת והיא שוהה הערב למשמרת אבל בדירתו הריקה עם עוד מישהו מקרוביו. מאוכזב, שילבתי את הצלילים הנאותים של צער, אחוות לוחמים ותשוקה לא ממומשת. אהובתי הייתה מאוד תכליתית. תבוא אלי לכאן, אמרה לי בחן. מה, אמרתי לה במבוכה, זה אפשרי? שטויות, אמרה לי אהובתי בחביבות. הכל בסדר והדירה גדולה. אני מלוכלך מהעבודה, אמרתי, אני צריך לעבור היכן שהוא להתקלח. לא, לא, היא אמרה, קולה כפעמון, תתקלח כאן. סגרתי את הטלפון. הלילה אהיה עם אהובתי חשבתי בהקלה. בדירתו של גיבור המלחמה, חשבתי בהשתוממות. מוזר יהיה לפגוש אותך כך, חשבתי. שרירי קשים מנשיאת הקורות הגדולות, גופי משומן עם כתמי גריז בהירים, הגעתי אל הפרבר שבו היה הבית. בית דירות.
חלפתי על פני מודעת האבל בכניסת השיש עם דלתות הזכוכית, השם המוכר יצר תחושה מוזרה של פגישת מחזור, בתוך מעלית חרישית, עם ריח של מטהר אוויר, הבטתי במראה, נקשתי בדלת בתמיהה, לא רציתי לצלצל, והנה הייתי בזרועותיה של אהובתי. צל חלף מאחורינו. הדירה הייתה שוממת. מבוגרת. כהה. מכתבה, ספרים רבים, שטיח, מרצפות מלוטשות, אביזרים, מזכרות. רשמים חלפו בי כרוח קלה. רעבתי אל מגע העור, אבל הייתי צעיר ומנומס. מלמלתי מילות השתתפות.
אהובתי באה לרחוץ אותי במקלחת. של הגיבור. הסבון, של הגיבור, עורה, תנועת מותניה. התנגבנו במגבת, הגיבור, בשתיקה ובכובד ראש היאים למעמד ממלכתי של אבל. הנה כי כן, הקסדה עדיין ישבה על ראשי כיציקה הגונה.
על השטיח, מדפי ספרים מסביב, ליד מכתבה כבדה, ירכיה לוטפות, שוב השתוממתי לראות באיזו סביבה מבוגרת חיית, גיבור שלי. הזדעזעתי פתאום בצדקנות וחרדה סתומה וחדרתי, מתנועע בעונג דמום מתבונן בחדר. השטיח שלו, מצעיו שרוחו או ריחו עדיין היו טבועים בהם, סוקר את ספריו, רהיטיו.
תן לי סטירה. אמרה לי בחיוך. התבוננתי אליה בתמיהה. שכבנו מכונסים ביחד על השטיח. למה? שאלתי. תן לי סטירה חזרה על בקשתה. אני צריכה שיכו אותי פעם בחודש. הפכתי את העניין במחשבתי. כדי לתת סטירה הייתי צריך להיות במצב רוח של חֵמה עיוורת ועתה הייתי במקום אחר, מסופק ורגוע. טוב, בעקבות הבקשה לסטירה כבר לא הייתי רגוע. אישה מוכה? לא. ממש לא נראה לי. בטח לא היא. גבר מכה? אני? ממש הייתי צריך לחשוב על זה. אבל מדוע? שאלתי שוב למרות שבתוכי ידעתי כי אני מנסה להסיט את הדרישה ממקום אמיתי שאין בו כל היגיון למשהו שכלתני יותר. בטוח יותר. אני רוצה לבכות. אמרה. אני צריכה לבכות. פעם בכמה שבועות, זה משחרר לי דברים. זה מנקה לי את העיניים. תן לי סטירה. עיניה הביטו בי ביציבות ואז התחייכו בעירוב של ציווי, תחינה, פיתוי, עידוד; נו, ביקשה. תכה אותי. בבקשה, בבקשה. ואז, בקוצר רוח מתערפל ונאטם: אל תפחד.
התרוממתי על כפות ידי וניבטתי בה במשך דקה ארוכה. חום גופינו השתחרר ברווח שנוצר בינינו. אמדתי את משקל גופי על יד אחת כדי שאוכל לשחרר את השנייה אבל זה לא היה נוח. הכנסתי את ידי השמאלית תחת עורפה, חש את הבליטה של חוליית העורף ואת פיסוגו של הגב. השיער השחור הדק נפל כמשי כבד, ריחני, על אמת היד שלי כשמשכתי את גופה הבלתי מתנגד לחצי ישיבה. פלומה כהה מתחת לאזנה אל לחיה. היא התבוננה בי ומעבר לי בראש נוטה ובתערובת תמה ומרתיחה של המתנה והשלמה שהפכה אותה לבלתי נגישה. המתנתי כדי להפקיע ממנה את הזמן ולהפוך אותו ואותה לשלי. שקלתי את המפגש בין כף ידי ופניה שוב ושוב. היא נעלמה מראשי. נותר רק המשקל העירום החי ממתין רפוי על אמת היד שלי נמשך אל השכמות והגב.
משהו ניתק בתוכי, אסף את העולם, חלף דרך הזרוע, ימיני המתרוממת, אל כף היד הפתוחה ופגש בנפץ את העור הרך, מטלטל בפראות את הראש הגוף והשדיים. קו עצם הלסת האלכסוני, קווי שיער דקים, פיתולים קפיציים של אפרכסת האוזן ומקצבן הסדור של השיניים מבעד ללחי החלקה נטבעו כזיכרון מרטט בכף ידי. צליל באוזניי שורק וזר.
קול צרצר מבחוץ. מראות וצלילים קמו מחדש בעיני הפתוחות. מבטה האפיל מולי עם החיוורון המתפשט על עורה מול סימן המכה המאדים, עיניה התרחבו והוצפו. היא הרכינה את ראשה אל חזי, נאספה אל תוך ידיי ובכתה תמרורים בקול עמוק כשגופה מיטלטל ואני מוצף חום ותימהון. לאחר כמה דקות חסרות זמן הרימה את ראשה. עיניה זהרו בחיוך מבעד לפניני דמעות. תודה, אמרה לי, אתה לא כועס, נכון?
למחרת בבוקר נסעתי.
חודשים חלפו ואני פניתי ללימודיי בעיר השוכנת בהרים שלילם צונן. באחד מימי השישי באביב, הלכתי ברחוב הראשי שבנייניו אבן מסותתת, גופי כלה צמא בצהריי השרב הראשון לשנה והנה מולי אישה שהכרתי.
נפגשנו בנשיקה זהירה, אומדים אחד את השנייה כזוג חתולים עוין בעונתם. היא נשאה סל קש ועיתון סוף שבוע. ביום האביב השרבי הוחם גופה ממאמץ ההליכה. כשהתנשמה יכולתי להריח חוטי ריח עדינים מעורפה וידיה. חשתי, כאילו ראיתי, את זיעתה מתאגלת מחליקה על שקעי הבסיס המשולש של העָצֶה בסופו של גבה הצר. התרצי לראות את טחנת הקמח הישנה? שאלתי, היא נענתה מיד ואנו הלכנו אל הטחנה הנטושה ליד מלון ישן. פילסתי דרך בלב הולם בצמחיה שחסמה את השער הקטן ונכנסנו לחצר המבודדת, אל המבנה הנטוש. משכתי אותה אחרי במגדל האבן העגול קומה אחר קומה, אל החדרון העילי הקטן בקומה השלישית, תחת חופת נחושת מוריקה מחלודה. שם, דרך החלון הביטו בנו דקל, ויערה פורחת וענפי יסמין כבדים. נצמדנו, מתאבדים בעונג עז. על הרצפה שברי זכוכית ועפר, חליפת ריחות פֶּרש ישן ויסמין לבן. ידי על מתניה, נפנפתי את העיתון פורש דפים פצועים גדולים, נושרים על הרצפה מאחורי.  
קולות רוכסן ובד. נוטה, הבטתי לאחור אל הדפים הפרושים. פניו של גיבור המלחמה התבוננו בי מלמטה, מוגדלים, על שער המוסף המלבני. אותו ענן טרגי, אותה יעילות. שלום! אמרתי בהפתעה. הוא שתק. הלילה בביתך… שתיקה. האם אתה זוכר את ימי סיני? רוח קלה של מדבר קמה סביב, ולרגע עלו המרחבים המחורצים הצהובים, מושכים אותי לתוכם. על פני התקיים חיוך עצמאי. סליחה, אמרתי, מתבונן בעיניים האפלות, היפות, ושקעתי, חש את הנייר, את מה שתחתיו, מושך עלי את האישה, עוטה את העירום החם.
צנירי עשן לבן בוהק של פגזי זרחן נזרקו בכוח כלפי מעלה מדופן הגבעה החשופה וריחם הדהד משוכפל שחור לבן, מהבהב במכונות רמקול וזירוקס את קולו של מרינֶטי הפוטוריסט משנת 1900: המלחמה היא יפה משום שבה מתחילה ההפיכה הנכספת של גוף האדם למתכת. המלחמה היא יפה משום שהיא מקשטת שדה פורח בסחלבים הלוהטים של מכונות הירייה. המלחמה היא יפה משום שהיא יוצרת ארכיטקטורות חדשות כמו הטנקים הגדולים והלהקים הגיאומטריים של המטוסים, פיתולי העשן העולים מכפרים בוערים.
3.
עדיין רוקד בכיתה ג'במעגלי בן לוקח בת, ידית קלצ'ניקוב מצופה בלכה מעבירה בידו תחושה חמה של ביטחון. הוא לא התבגר האיש הזה. מורות עדיין כועסות עליו כי לא הכין שיעורים. את התרגילים במתמטיקה אינו מבין אבל את מספר הכדורים במחסנית בעלת צורת הקשת הוא יודע לספור היטב.  שלושים כדורים חסר אחד, כדי שהכדור הראשון יישלף בקלות, יחליק לתוך בית הבליעה ללא מעצור. שופף על ברכיו מחליף מחסנית, ידית הדריכה כל כך מותאמת לאגודל נמשכת בנקישה מחליקה. קו הלסת נושק למדרגת הקת החלקה, עץ מלוטש, האופק עטוף בכַּנפות הכוונת. הוא לא התבגר כלל מול גוויות צפות על מי התעלה החומים אבל דרכם הוא רואה את הילדה היפה של הכיתה. הוא כל כך מתבייש. הוא לא התבגר, לא התבגר כלל האיש הזה.
נשק יפהפה שטוח. הקימור החלק של ההדק הכהה. מוצלב על החזה, מחסניות מוצמדות עם סרט שחור. מדלת המשרד יורה במזכירה בתרגולת של טיהור חדר. בוקר טוב אומרת לו המזכירה הרוגה על הכסא המסתובב מחייכת, כל כך ביישן חושבת לעצמה בחביבות, הוא לא התבגר כלל, האיש. הזה. הוא מחכה לך בחדר ישיבות היא אומרת לו בחיבה. עם הרימון הוא מהסס. לא נשארו להם מספיק רימונים בפעם האחרונה. הוא לא התבגר כלל האיש הזה. פותח את הדלת ומחליק ימינה, עיניו צרורות ארוכים מעיפות נתזים מהבטון, לוכדות את המחבל, האיש הזה שם על כסא העור המהודר, טוהר טוהר טוהר, הוא לא התבגר כלל האיש הזה, יושב מקפיד שגבו לא יפנה אל הפתח, תמיד זוכר להסתכל אל הגובה, יש מישהו עם נשק למעלה על מדף הבטון, זה התקציר הוא אומר, מהדק את האפוד הכבד, אפשר להסביר באריכות על כוס קפה, הזבובים שבחוץ אינם נכנסים למקום הזה אבל הוא שומע אותם, מזמזמים מעל הגוויות ועוד מעט יבואו גם הכלבים, הוא לא התבגר כלל האיש הזה.
מונית! מונית? כאשר היא... עוצר לידו נגמ''ש, הציריות צורחות בתוך ענן אבק אדום, ארגזי תחמושת של מקלעי הדופן מקישים בפראות, על הדופן הקדמית מרוח חומר אפור, נזהר לא לגעת בו כאשר הוא עולה על דופן המתכת, הוא ראה את המוח הזה ניתז, פעמיים קפה הוא יורה במלצר מאחורי הדלפק, גם קרואסון שקדים, הוא יורה בלקוחות, בודק את הרחוב שעוברת בו תנועה כבדה של שריון, האספלט נכתש לאבק, בבית הוא יורה באשה בילדים ובכלב, בחדר השינה הוא מתכופף דרוך ליד נעלי הבית ומחליף מחסניות, מי שהחזיק קלצ'ניקוב חם לא ישכח זאת לעולם, כל הצעירים האלה עם האם 16 אינם יודעים מהחיים שלהם, הו, אבל הם בסדר. מקצוענים. הכל כל כך התפתח, מאז, הוא לא התבגר כלל האיש הזה.
ילדה קטנה רוקדת מולו במעגל. בחרי בי בחרי בי מתחנן ליבו, היא בוחרת, היא בוחרת בו, שערותיה כל כך עדינות, בסוכה מקושטת בחצר, מרבד פרחים סגולים מאווש תחת בוגונוויליה פראית ענקית, ריח של עכברים, אפלה מסביב, נשיקות ילדים כה עמוקות, בוסר מתוק, בוסר עמוק, בוא נלך כבר אומרת אשתו חסרת סבלנות, הוא ניגש לבוש אפוד קרב, הוא לא התבגר כלל האיש הזה.
מחר יום הולדתך החמישים היא אומרת לו בחיבה מרוחקת כאשר קעריות המרק מתנפצות מהצרורות הארוכים הנברשת נעלמת לחושך מואר בפצצות תאורה, טוהר! טוהר! טוהר! ילדיו קופצים בחדר הסמוך מול משחקי הקרב הממוחשבים הוא לא התבגר כלל האיש הזה. לא.
4.
את הכנת מרק המיסו לימדתי, גבוה וקפדן, במטבח בבית אבן בתל אביב. הייתה שם אישה, חיוכה כשל חתול נעלם, שערה מזדקר לצדדים. מרק המיסו הוא מרק יפני. זהו מרק מאוד פשוט להכנה ופשוט מבחינת מרכיביו. כמרק יש לו תפקיד של פותח הסעודה, פותח תיאבון, וכמרק מיסו הוא בעל תכונות המרצה מתונות וידידותיות. ראשית, אצות. מחפשים בחנות לחומרי טבע וכו'אצות יפניות מסוג קומבו או וואקמה. שים לב לתאריך, ידידי. הן יכולות להחזיק מעמד נצח קטן, אבל רצוי בכל אופן לפחות לבקש סחורה שתאריך התפוגה שלה עדיין לא עבר. בדרך כלל הן מיועדות לשימוש בטווח של שנתיים. באותה החנות חפש גם מיסו. מיסו הוא מין חומוס מלוח ביותר שעשוי מסויה מותססת. נראה כמו משחה כהה שחורה או חומה בהירה. עדיף לא לחקור במופלא. מיסו. אם שיחק מזלך ונתקלת בנאטו מיסו בקופסת פלסטיק שקופה במקום בשקית קח אותו! בעיני הוא מצא חן. בבית, אם לקחת שקית רגילה, מצא צנצנת קטנה ולחץ החוצה את השקית כמו משחת שיניים. יותר קל לקחת מהצנצנת את המיסו מאשר להתחבט עם השקית. את המיסו שומרים במקרר אפילו שנתיים. מה עוד צריך? מעט ירקות. והרי ההכנה: המרק המינימליסטי הזה דומה קצת להייקו היפני. מסגרת מצומצמת חמורה ביותר שבתוכה אפשר ללכוד רגעי קסם מעודנים. לחובבי בוקה של ירקות ועפיצות של סויה. הה!
מנה לשניים עד ארבעה אנשים. קח סיר קטן. קח את אחד מעלי האצות המיובשות. לקומבו יש תחושה יותר פציחה אם אפשר להגיד דבר כזה על אצה, לווקאמה יש מגע רירני יותר. מורי הקשיש היה משרה אותן לעשר דקות ואז אוחז את החבילה החלקלקת וקוצץ אותה לחתיכות קטנות במבט קפדני עד כדי נוקדנות. לי יש שיטה שונה מעט. למנה שבדעתנו להכין, שבור כשליש עלה. את השליש הזה שבור בידיך לפיסות קטנות אל תוך הסיר. הקטן. הוסף מים. ספל וחצי לאדם. מידת קערית. העמד את הסיר על אש בינונית. בחר ירקות. בגלל נטייתי למיסטיקה ואהבתי לשירה יפנית אני בוחר תמיד רק בשלושה סוגי ירקות. ניסיוני המצטבר מראה שהרכב זה אכן מייצר שלמות. האב, הבן ורוח הקודש. האם, הבת וכרטיס האשראי. אני, המחשב והתמיכה הטכנית. סוגי הירקות אינם משנים. הכמות קטנה מאוד. דוגמיות פלוס או פלוס פלוס. נניח שבחרת גזר אחד קטן, עלה כרוב לבן צעיר, בצל ירוק. שים לב לצבעים. ההרכבים יאפשרו לך לבטא את עונות השנה ואם לא תשים לב בחירתך תבטא את מצב רוחך. ברור שהרכב של פטריות לבנות, סלרי ונבטים ייתן תוצאה אחרת, או, קישוא, פלפל ירוק ובצל, כך שיוכל להיות מרק עם חיוך או מרק של כובד ראש וכו'. את הירקות חתוך על פי תחושתך. קיסמים, עיגולים, קוביות או חופשי. המים רותחים! יש קצף! האצות מצייפות! זרוק פנימה את הירקות. החלט מה בהתחלה ומה בסוף. אם תתאמן תוכל להגיע לרמה של אוראקל נוזלי. בדרך כלל ירקות השורש תחילה ואז העלים. מן הגס אל העדין. מהשורשים לעלווה. הירקות ציננו את המים. המים לא רותחים. עוד מעט הם ירתחו מחדש. תן לירקות לרתוח במים מבעבעים לא יותר מדקה ואז הורד לאש מינימלית או כבה. בזמן שהירקות בפנים הוצא כף או שתיים של מרק לקערית. מצנצנת המיסו קח כשליש כפית והמס אותה בקערית עם הנוזלים. לא פשוט. קצת דומה לטחינה. ובכן, עברה דקת ההרתחה, את האש כיבית, הוסף את המיסו המומס לסיר, בחישה  מינימלית, ברגישות, לא לעצבן את המרק, סגור את המכסה. המתן ארבע דקות לפחות. למיסו אסור לרתוח כי אז הוא מתפרק. לכן שמים אותו כך. קעריות, כפות, מרק על השולחן. פתח את המכסה. אדים! התבונן בצבע הכהה הצלול המסמל את המעמקים (של בטנך?) ואת הים העתיק, המרק הקדמוני שכולנו באים ממנו ועוד מעט נצא ממנו למנה העיקרית. שים לב לרוגע שבו צפים הירקות. הרהר בבריכה מוצלת בגן בילדותך. (אני נזכר באחת עם סיגליות.) מזוג לקעריות בארשת שלווה. התרכז. קרוץ לנערתך וכו'. בתום המנה בטנך תרגיש נפלא. ערנית ורגועה בו זמנית. זה תמיד עובד. מין קסם שכזה. הפעם היחידה שקרה לי משהו מוזר הייתה ששמתי מנה ענקית של שורש חזרת במרק, דבר ששיכר אותי כהוגן למשך שעתיים. שמור על המידה והכל יישאר נפלא. אישה ששיערה מזדקר לצדדים תלתה את עצמה. אני בטוח שידידתי שנולדה ביפן תוכל להוסיף הערות מועילות. אני בטוח שמורי יוכל להוסיף הערות מועילות לא פחות אודות האנרגיה וכיווני החיתוך של הירקות. ולבסוף גם אני אוסיף הערה שנראית לי מועילה. זה מרק קל ונפלא שעושה רק טוב בבטן. צריכה יום יומית תשפר את איכות היציאות שלך בעליל וכן את ערנותך. בעתות רצון אפשר להשתמש בו כמרק בסיס קל ולהוסיף לו באותה רוח חתיכות פסטרמה קטנות, מעט גרגרי חומוס, אטריות וכו'. היה חופשי! בטא את עצמך! שמח! בתיאבון.
  



שבעה שירי אהבה

$
0
0

על עקבות הנמר

גם אני, את אומרת,
קולך מתפשט לאיטו
בצללים הנעים
זהיר החיוך ומאיר
הן נפגשנו אֵי-כבר והנה נפגשים
על עקבות הנמר
רכות הזכורה לי מכבר
במפל השחור של צללי השיער
ושכחתי, נזכרתי, בריכה
וגבים במדבר
מניעים לאיטם פני המים
רשת אור על הסלע הקר
החול, המשקל נעלם
וחומק לצדדים
בודדים רגעיו של הקוורץ השקוף
גופי הצף שוקע עטוף באדוות צוננות,
רשת אור על הסלע,
הו, החול, הו, הזמן!
הזמן שקולו הנמוך הוא קולך העירום
קורא ומרעיד מיתרים
ממיס ופותח דלתות זוהרות
בעינייך ומציף,
הו, גם אני,
בזרם צללים נפתחים
מבורך ועובר
על עקבות הנמר.



האם אתה מכיר את הדבר הזה

אתה יודע, לפעמים, אתה נכנס לחדר מלא אנשים
ומבט של אישה שמעולם לא ראית
מכה בך כמו הבזק של שמש משתקפת
בחלון או מראה.
הנה היא, אתה אומר בפליאה.
אתה לא יודע מי היא
אבל אתה יודע שרק נפגשתם מחדש
והכל נאמר כבר מזמן ורועד וידוע 
יש המון אנשים מסביב
ואתה והיא מובדלים וזרים לחלוטין לאירוע.
הכל מסביב נעלם
היכן אתה אומר ליבה בפשטות.
ואתה יודע שאם רק תיגש ותיקח את ידה
פשוט תצאו מהדלת אל עולם אחר.
היא מכירה אותך כמוך אבל עלי למשול בפיתוי
במקום אחר הייתם ביחד.
אבל כאן כבר הכה בך המבט הזה האפל
בחדר אחר של שמש וצל
שם חצית מזמן את העולם
ועלי למשול בפיתוי.
נחלוף אחד ליד השנייה מובדלים בדממה
כאשר ילדינו חובטים על השמשות הסגורות
והגשם בוכה על החלון האחורי המתרחק.
אני האיש את האישה אבל עלי למשול בפיתוי


שנה חדשה

אני רוצה לשים את העט שלי בקלמר שלך
נפתח את שנת הלימודים יחדיו בסוף הקיץ.
אני מאושר להתחבא אתך מתחת לתלבושת האחידה
האדמה נעה מתחת רגלינו
כאשר הכתה רועמת מגרירת הכיסאות והשולחנות
כשכולם רצים החוצה אל השמש
וצלצול הפעמון החשמלי
מוליך אותנו בקילוחים חזקים הביתה.
נשמתם של המורים מפרפרת בתוך קשרי שכלם
רוצים לרוץ אתי ואתך להחליף בעטים וקלמרים
שנה חדשה! שנה חדשה! מנהגים ישנים! מנהגים ישנים!
הלוחות הירוקים חובטים בקירות
השולחנות בורחים לפינות
כל כך הרבה מקום לרקוד
עם מוזיקה לבנה של גירים
ואני אתך באמצע
יד ביד שד אל שד
תני לי לקחת לך את התיק
באמצע בית הספר נשכח את המורים
בהפסקה נאכל ביחד אספר לך סיפורים
העט שלי בקלמר שלך
נפתחת שנת הלימודים.



הו, מציל, מציל

הו, מציל, מציל
קח את יופיי בידיך
אני בת שבע עשרה
והשנה היא נצח ואמי נרגזת
וגופי מושלם, מושלם.
רצפת החול הלבן,
מרובעים של אור
על קירות מוצלים
ועורי זורח
אני החסקה הכי יפה
שתראה, אתה יודע.
חתור בי, הו מציל,
מציל!
גלים כבדים
שוטפים את כל חופיי
צעצועים מנצנצים 
בקיר הגל בתוך עיני
וכשתראה אותי לאחר זמן רב
תהיה לך הוכחה
שהיית אלוהים
כאשר נגעת ביופיי
הו, איזה יופי.



הוראות לצליל נכון

החלילנית צריכה להיות מאוהבת.
באור העמום יש להעמיד במרחק מה
את מאהבה האחרון.
מאהבה הקודם צריך להיות
קנאי דתי עם חרדת נטישה.
החליל צריך להיות חליל עץ
עם דפנות מרובעות
כמו בכנסיות הספרדיות שבאנדים.
הצליל צריך להתכנס על בטנה
ולהתאבך סביב הסרעפת כמו עשן
נספג בצבע של שזיפים שחורים
אל סדקי העץ המעשן.
החליל צריך להאדים
כאשר הצליל נוגע בו.
את החלילנית יש לחמם.
משמיעים לה קולות נמוכים ארוכים
ואז אחרי שהיא נקשרת אחריך
עוזבים אותה לפתע באוויר.
עכשיו את לבדך אומרים לה.
צליל עץ נמוך נפרש מסביב
כאשר היא מביטה למטה אל הקרקע
הרחוקה דרך בטנה המכווצת
קרן שמש ארוכה מהחור שבגג
מתנפצת למטה
היא פוחדת
היא מרחפת
היא נשארת
היא מתחילה להמריא.


הכוהנת

הכוהנת מתפשטת
בחדר אחורי
הכוהנת מתפשטת
לתפילה של יום ששי
במעבר בין שני בגדים
כה עירומה בלי אלוהים
הכוהנת מתפשטת
ונושמת כוכבים 

דומינו

לרגעים של אושר צריך לקנות דומינו.
הרדיו שר שיר משנות השמונים 
כף רגלך מלטפת את רגלי
על השולחן יש פאפייה חתוכה
קפה שחור ופרוסות עוגה יבשה.
ארוחת הבוקר המושלמת לטעמי.
צריך לקנות דומינו לרגעים של אושר.
האגסים שקניתי אתמול מונחים
ליד האבוקדו הלימון והקיווי
טבע דומם מכאיב לעיני במתיקות
אדוות של יופי עד הפינות
צריך לקנות דומינו לרגעים של אושר
כשאת צוחקת ושרה עם הרדיו 
את השיר הישן.



חברין כאלף هفرين خلف Hevrin Khalaf / יזכור


רון ארד / יזכור

סדק בקיר הגדול

$
0
0
סדק

היום הייתי בכותל
פערתי לאט אבניו
בזעזוע בהד בקריאה של ציפור
נשפתי פנימה מכתב

מחילה מחילות תהייה והדים
מבשר ובשורה וחצב
פרשה של מים ניווט אגנים
בְּשמים בשרים וכוכב

רקפות מערב חצבֵי המזרח
קמח זמן ברמץ של אש
הקשת תמיד תימתח תישאר
ממנה אחנוך את בשרך

על פניי שנפלתי כל הדרך למטה
וירד לי דם מהאף
אל תבכה את אמרת ים עינייך
ידך על כתפי מטפחת מפרש

נקה האבק והדם
הן הבית עוקל ונמכר
האותיות הקטנות והחוב שחזר
יימכר לחברה הפרטית ממוסמר

התזכור שאהבת עכשיו שאיבדת
את הדרך בין מגדלים
ובכל חלון רק פסיג שמש אחד
כי האופק נקטל וחולק

בשר ושרב אפלה ויסוד
נפגשו במגוז זכרוני הבהיר
עם אצבע מורה אל פני אבן
אינסוף מסותת מרחף על העיר

הדרשה בוואדי

$
0
0
הדרשה בוואדי

וּבֵין
שְנֵי צְדָדִּים נִמְשָכִים - הַדְלָתוֹת
וּבֵינָיִים
קָרְנֵי הַמָבָּט קוֹשְרוֹת כֶּתֶּר בְּחִירוֹת
וּמִבְנֶה
מִתְּשוּבוֹת אָבָנִים מִקִירוֹת
וּבֵינְתָּיים
שְפַת אָנִי, טְרוּפוֹת וּתְּרוּפוֹת
וּבִּינָה
פִּיתּוּלֵי הַאָפִיק - פִּיתּוּלַי
וְהַבֵן
הַצְדָדִים; חֵיק; חַמוּק. מִמָקוֹר
אֶל הַשֶפֶךְ הָלוֹך וַחֲזוֹר... וַחֲזוֹר...
וְאֶתְּבּוֹנֵן
בְּבִרְכָּת שִכְחָה מֶשֶך צֵל כְּקִירוֹת
וּבֵינָם
אוֹר

חלל ותודעה / ראיון עם אסטרונאוט / יונתן לוי מראיין את האסטרונאוט אדגר מיטשל על חווית האחדות בחלל

$
0
0

הקדמה:
בערך בשנים 2003 עד 2008 ניצחה העורכת גליה עזרן על אוסף כותבים שעסקו בתודעה. המאמרים הופיעו במדור הניו-אייג'ב NRG מעריב. בין הכותבים היה אפשר למצוא את אורי לוטן, תומר פרסיקו, עידו הרטוגזון, יונתן לוי. אורי לוטן חיבר אותי לגליה ותרומתי הייתה מאמרים בנושאי תודעה ומרחב.
בתקופה זו יונתן לוי הגה את הרעיון לראיין אסטרונאוטים על חוויותיהם התודעתיות בשהותם בחלל ובשיחותנו אף חשבנו לרכז את הראיונות לספר.

תודעה ומרחב הם תחום העיסוק והחקר שלי בתנועה, מדבר והתנהגות. מהם נוצרו תחום טיפול שטח, התכנית הבינתחומית לטיפול וחינוך שטח בסמינר הקיבוצים, המכון ללימודי שטח, ומדף הוצאה לאור. הקיצון הוא היוצר הגדול.

כיום אני משתתף כחוקר בתכנית הדמיית קיום אנושי על פני המאדים. אנו קבוצה עצמאית של חוקרים מתחומים שונים עם התמחות בתנועה, מרחב, טיפול שטח ומצבי קיצון התנהגותיים. התאגדנו במכון ללימודי שטח. אנו מרצים בסמינר הקיבוצים, באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטה העברית בירושלים.

הצעת המחקר שלנו בנושא תנועה, מרחב ובריאות קבוצתית (MSG), התקבלה לפרויקט 20 AMADEE  של OWF שיתקיים במכתש רמון. בפרויקט מלהיב זה שותפים עמותת DMARS הפועלת עם מכון דיוידסון ממכון וייצמן וגם ISA סוכנות החלל הישראלית. העבודה על מחקר MSG החלה במרץ 2019. וצפויה להסתיים באוקטובר 2021.

הראיונות עם האסטרונאוטים שיונתן לוי יזם, ראיין והביא אלינו מספקים הצצה אל התודעה האנושית בתנאי קיצון וחומר רב למחשבה, השראה, לימוד וחקר. פנינו מועדות לכוכבים.


יונתן לוי מראיין את אדגר מיטשל על חווית האחדות בחלל

"השמיים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע"תהלים י"ט, ב

אדגר מיטשל הוא האדם השישי שהלך על הירח. זה קרה בפברואר 1971, בחללית אפולו 14, לפני 35 שנה. הוא התכונן לרגע הזה חמש שנים. אבל זה לא העיקר. לא על זה הריאיון אתו. לא זה היה הרגע המשמעותי ביותר בחייו.
כי בדרך חזרה התנסה האסטרונאוט בחוויה מדהימה יותר, מדהימה לחלוטין - ששינתה את תפיסת עולמו מן הקצה עד הקצה:
"אני אתאר לך מה קרה. נכנסנו למסלול סביב הירח, בטיסה בדרך הביתה. מכיוון שהמשימה שלי הייתה להטיס את מנחת-הירח, העבודה שלי כבר נעשתה ברובה. עזרתי לאלן ולסטיוארט בתפעול החללית ובכמה ניסויים, אבל כבר לא היה לי הרבה מה לעשות. בעצם היה לי זמן חופשי.
"הסתכלתי החוצה דרך החלון. היינו ניצבים לציר של כדור הארץ סביב השמש, וגם סבבנו סביב עצמנו כדי לשמור על איזון של טמפרטורת החללית -  מצב שקראנו לו "מודוס ברבקיו".  מה שקרה הוא, שכל שתי דקות השמש, הירח וכדור הארץ חלפו מול חלון הקבינה, בפנורמה של 360 מעלות, לנגד רקיע הכוכבים. זו בהחלט חווית "וואו". מהכשרתי באסטרונומיה, ידעתי שהחומר ביקום נוצר בכוכבים עצמם. פתאום הבנתי שהמולקולות בגוף שלי, ואלו שבחללית, ואלו של גופי חברי, עשויים לפי אב-טיפוס קדום שבמקורו בכוכבים; וההכרה הזו נעשתה פתאום לידיעה מאד פרטית של המולקולות שלי! וואו!
"לידיעה הזו התלוותה אקסטזה, תחושת אחדות, תחושה של הקשר הפנימי של כל הדברים. זה היה אושר בל-יאמן. זה נמשך כל הדרך הביתה, בכל פעם שהיה לי רגע פנאי להביט החוצה מהחלון, להביט בשמיים ולראות את הארץ, הירח, השמש והכוכבים, בכל הדרם, התחושה הזו חזרה. זה היה מאורע ששינה את מהלך חיי."

מיטשל שחזר לכדור הארץ לא היה המיטשל שעזב אותו. הוא התחיל לחקור בכתבים מדעיים מה קרה לו, אבל לא מצא שום דבר במשך כמה חודשים. ואז, כשפנה לחקור בכתבים מיסטיים, מצא בספרות ההינדואיסטית  את המונח של "נירוואקלפה סאמדהי": "שזו החוויה של לראות את הדברים בנפרדות שלהם, אך לחוות אותם מבפנים כאחדות, כשלחוויה זו מתלווה אושר", מסביר מיטשל. "פתאום היה לי שם לכל מה שקרה."

המאורע הזה -  התובנה הזו – או ההתגלות הזו, אם נשתמש במונח של מיטשל עצמו - הכתיב גם סוג חדש של פעילות. ב-1973 הקים מיטשל את "המכון ללימודים נואטיים", מוסד שחוקר תופעות פראפסיכולוגיות ועל-טבעיות. אך אמות המידה הביקורתיות של מיטשל, דוקטור למדעים, הנחו אותו גם בדרכו החדשה. הוא הקדיש את מרצו לשתי שאלות עיקריות: הניסיון למצוא הסבר מדעי לתודעה -  המסתורין הגדול - באמצעות תיאורית הקוונטים; ושאלת ההישרדות האקולוגית שלנו והפעילות בת-הקיימא בכדור הארץ. "אם נבין את טבע התודעה מבחינה מדעית, אולי נוכל לתרום גם בשאלת ההתנהלות בת-הקיימא", אומר מיטשל, "אחרת לא תהיה לנו ציויליזציה בעוד 100 שנה".

האם זה רק אני?

האם שותפיך למסע, אלן שפרד וסטיוארט רוסה, היו מודעים למה שקורה איתך?
אני בעצמי לא הבנתי מה קורה, רק נהניתי מזה. רק בדיעבד גיליתי שאסטרונאוטים רבים, ובייחוד של רכבי הירח -  ודיברתי עם כולם -  עברו חוויות מעין אלה. למרות שאולי יתראו זאת מונחים שונים, זו אותה חוויה. לדוגמא, צ'רלי דיוק וג'ים אירוין, שייסד לימים מסדר נוצרי בשם "היי פלייט פאונדיישן",  תיארו זאת במונחים דתיים - לגעת בפני האלוהים, לשוחח עם אלוהים או משהו כזה.אבל אני, שהנטייה שלי יותר מדעית, מביט על זה בעיניים אחרות, עיניים טריות ושואל, מה קורה כאן?

האם הזהות האישית שלך השתנתה לנוכח החוויה?
הזהות האישית לא ממש משתנה -  אבל, אחרי שמצאתי את התיאור הסנסקריטי של סמדהי, התחלתי לחקור את הספרות המיסטית בכל התרבויות, ומצאתי שחוויות דומות זו לזו מתוארות תחת שמות שונים.
ניתן לקרוא לזה: חוויה טרנסצנדנטית אזוטרית. אך כל תרבות מנסה להסביר את זה אחרת עבור אלה שלא חוו את החוויה. אז להסבר ניתן לקרוא, ההסבר האקסוטרי של החוויה האזוטרית. וההסברים האקסוטריים משתנים מתרבות לתרבות - כך שאנו רבים על ההסבר, רבים למי יש את האל הטוב ביותר, אך מקור הכל באותה חוויה.

אז מה שהמכון שלך מנסה לעשות הוא למצוא הסבר אקסוטרי עדכני?
כן, למצוא דרך שבה המדע והרוחניות יגיעו להבנה משותפת. בדיוק. מאז ימי קדם שואל האדם את השאלות האלה, מי אנחנו, איך הגענו ומה בעצם קורה פה. בהיותי בחלל, הבנתי שהסיפור הקוסמולוגי המדעי שלנו לוקה בחסר, וגם הסיפור הקוסמולוגי הדתי – לקוי מאד. עתה, כציויליזציה עם גישה לחלל, אנחנו צריכים לחשוב מחדש על מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים. הצעד הראשון הוא לבחון את טבע התודעה, שהוא הוא עניין מהותי בפיצול בין מדע ודת, כי מאז ימי דקרט (שהפריד בין חומר לרוח), המדע חוקר את החומר בלבד ואילו הדת קיבלה באופן בלעדי את עניין הרוח. בתקופה המודרנית ועם התפתחות המדע הקוונטי צריך לבחון את העניין מחדש.

עוד לפני המסע בחלל כבר היה אפשר לנחש שמיטשל הוא אסטרונאוט מעולם קצת אחר. החל מראשית שנות ה-60'הוא החל להתעניין בפראפסיכולוגיה. בשנות השבעים הוא היה אחד הראשונים שיצרו קשר עם אורי גלר. "חשבתי שאם יש עדויות המעידות על תופעות על-טבעיות, יש לנו כמדענים, חובה לחקור את זה", אומר מיטשל, ואמנם כך היה. מיטשל, יחד עם כמה מחבריו, ובלא ליידע את נאס"א, החליטו על ניסוי טלפתי קלאסי ("היום הייתי קורא לזה תהודה קוונטית") שיערכו בזמן הטיסה לירח. מתוך האפשרויות של עיגול, מרובע, גל, צלב וכוכב, מיטשל היה צריך לחשוב על רצף של 25 סמלים ולשדר אותם בטלפתיה לכדור הארץ, שהיו צריכים לרשום אותם. את הניסוי הזה הם סיכמו לערוך שש פעמים. בפועל מיטשל עשה אותו רק ארבע פעמים, ולכן היה בלבול מסוים בתוצאות. "אבל כשתיאמנו את זמני הניסויים, וידענו מה צריך להשוות למה, התגלה שהסיכוי לקבל תוצאה כמו שלנו היא אחת ל-12 אלף."

קשרים פנימיים

מיטשל מסביר את החווייה התודעתית שלו, שבה חשים את הקשר הפנימי בין כל הדברים, במונחים של קורלציה בין החלקיקים תת-אטומיים. אך מיטשל לא עוסק בתורת הקוונטים רק כדי לפרש לעצמו את חוויותיו, כי אם לבנות תמונת עולם מדעית של יקום תבוני ומתפתח. בניגוד לתפיסות עולם מיסטיות, שסבורות שהרוח קודמת לכל, מיטשל שייך לאסכולה שטוענת שהתודעה והחומר תלויים זה בזה ומתפתחים אהדדי: ככל שרמת המורכבות בחומר עולה, עולה גם הרמה התודעתית שלו. לחלקיקים יש תודעה גולמית, תודעתן של מולקולות מפותחת יותר. בקטריות מגיבות זו לזו. צמחים הם רמה חומרית ותודעתית חדשה. לחיות מפותחות יש תודעה שמסוגלת להפריד את עצמה מהסביבה, ואילו אצל קופי העל ובני האדם יש מודעות רפלקטיבית.

מיטשל: העקרונות הבסיסיים של פיסיקיה קוונטית, להבדיל מזו הקלאסית הם זיקתיות, לכידות, אי-מיקומיות ותהודה. פיסיקאים גילו שברמה התת-אטומית, כל חלקיק קשור בחלקיקים אחרים, ונשמרת ביניהם זיקה בלי קשר למקום אליו הם מגיעים, גם אם ילכו לשני קצוות היקום.
הבעיה היא שבמשך 75 שנה, מדעני הקוונטים טענו שכל זה נכון רק לרמה התת-אטומית. אבל מסתבר שהם טעו. לפני כמה שנים מדען גרמני בשם וולטר שמפ, (מתימטיקאי ומומחה להדמיית מוח MRIמאוניברסיטת סיגן) גילה תהליך שנקרא "הולוגרפיה קוונטית", שמדגימה שעקרונות אלו תקפים גם בקנה מידה גדול. ההולוגרפיה הקוונטית מקורה בעובדה שכל החומר ספוג בחלקיקים, ושאם חוקרים אותם כתופעה קבוצתית, ולא ביחידים, מגלים סיפור אחר. כמטפורה, אפשר לומר שקו אחד על קצה האצבע לא אומר עליך הרבה, אבל טביעת האצבע בכל עשר האצבעות הכללית כבר יותר מזהה אותך. אותו דבר עם ההולגרפיה הקוונטית, הפליטה, התשדורת מקבוצה כתופעה קבוצתית, נושאת את ההיסטוריה השלמה של אותו החומר. וזו איכות קוונטית, לא לוקלית וזיקתית של החומר. מכאן יש מקום לביולוגיה קוונטית, נוירולוגיה קוונטית, ותחומים רבים שלא היו זמינים.

אם אמנם התיאוריה נכונה, ואפשר לדעת את ההיסטוריה התת-אטומית של החומר...
זו תיאוריה עם ראיות רבות, כגון הדמיות ה-MRIשל שמפ, למרות שאמנם יש עוד הרבה מה לחקור. אולי שמעת על הרשימות האקאשיות (כרוניקה רוחנית של כל הידע האפשרי על היקום – י"ל) שמוזכרות בכתבים מיסטיים. ובכן, המכניזם שמאפשר את הרשימות האקאשיות הוא בדיוק ההולוגרפיה הקוונטית. אתה מכיר את הביולוג רופרט שלדרייק ומושג המורפוגנזיס?

שמעתי עליו.
הוא טוען שאם תלמד קבוצת עכברושים לצאת ממבוך בארה"ב, ואח"כ תבדוק את אותו המבוך על קבוצת עכברושים אחרת באוסטרליה, הם אמורים לעשות את זה בזמן קצר יותר, כי המין למד משהו. הקוונטום ההולוגרפי הוא הסבר מדויק לזה, על האי-מקומיות, הזיקה המיידית והתופעה הקבוצתית. הוא גם ההסבר  לסיבה שאנו יכולים בכלל לתפוס משהו. אנחנו אומרים שהאינטואיציה היא החוש השישי, אני אומר שצריך לקרוא לה החוש הראשון, מכיוון שהיא נעוצה באיכות קוונטית, האי-מקומית, והיא הייתה כאן לפני שהיה כאן המין האנושי או כל מין אחר על כדור הארץ. המידע הקוונטי ברמה זו הוא המידע הבסיסי ביותר ביחס להתפתחות הטבע, ומה שהוא מציע הוא שהאבולוציה היא תהליך למידה ולא תהליך שרירותי של ברירת מחדל, כמו שלאמארק טען ב-1809.

האם המידע הקוונטי הוא נתון אובייקטיבי, קוד שצריך לפענח, או דבר שלומדים במישרין, באמצעות התודעה, בגוף ראשון?
גם וגם. אבל ידע ישיר אינו כשלעצמו שלם או חסין טעות, בניגוד למה שאנשים עם נטייה לאינטואיציה טוענים. התודעה האנושית היא שמעניקה משמעות למידע. גם אם המידע הוא קוונטי ונון-לוקלי, זה עדיין אנחנו שמעניקים לו משמעות. והמשמעות שאנו נותנים מבוססת על חוויותינו – בדיוק כמו עם כל מידע קלאסי אחר. המידע הקוונטי הוא בסיסי יותר ויסודי יותר ממקורות המידע האלקטרו-מגנטיים, מכיוון שהוא נטוע בטבע עצמו, קרוב יותר למקור, וקשור יותר לעבר האבולוציוני שלנו. ואגב, מכיוון שזיקות תת-אטומיות ומידע תת-אטומי היו לפני שהיו כל הדברים האחרים, אפשר להרחיק לכת ולהגיד שאנו עובדים על קוסמולוגיה קוונטית, בהקשר אבולוציוני, שאולי יכולה בעצם ללכת אחורה עד למצב המקורי של היקום, שדה האנרגיה ההתחלתי: אפשר לבסס על זה קוסמולוגיה מבלי להזדקק למפץ הגדול.

האם לתיאוריה זו יש מה להגיד על קיום תודעתי לאחר המוות?  
איננו באמת יודעים להגדיר אם התודעה מסוגלת לשרוד את המוות. זו חידה גדולה. ואין על-כך עדויות. בחנתי הרבה עדויות שמתיימרות לטעון שיש תודעה לאחר המוות, והן כולן מופרכות. כל העדויות שראיתי ניתנות להסבר בהולוגרפיה קוונטית מבלי צורך בהשערות על מה קורה לאחר המוות.
אשמח להיווכח שאם מישהו יביא עדות ראייתית, אך זה עוד לא קרה. זה נכון גם למושג של אלוהות בהעדר חומר. 

האם לדעתך בשלב האבולוציוני הבא תהיה החוויה הטרנסצנדנטית זמינה ליותר בני אדם?
זו חוויה שאירעה לאינדיבידואלים משחר האנושות. מאחר שלהיות טוב, אוהב ושלו הוא מכניזם מוכח התומך בהישרדות, אין ספק שבנקודה מסוימת באבולוציה היא תהיה נגישה להמונים. אני מקווה שאמנם כך, מכיוון ששיתוף פעולה חשוב כל כך הרבה יותר מקונפליקט.

האם הולוגרפיה קוונטית אומרת משהו על אהבה?
כשאתה מוצא את האחדות הטבועה בחוויה הטרנסצנדנטית.... אני סבור שמה שאנו קוראים לו אהבה הוא הדהוד עם שדה האנרגיה של נקודת האפס, של קרקע הוויה, ושל חווית האקסטזה הקשורה בה.

כלומר, שאהבה היא הד של האחדות בין הנפרדים.
אמנם כן. בדיוק כך. החוויה הטרנסצנדנטית משנה את הפרספקטיבה שלך על החיים. אינך יכול להיות אלים לאחר מכן, או להאמין באלימות, מכיוון כשאתה מושלך אל תוך תחושת האחדות, עם כל הטבע, כשאתה אחד עם הטבע, ותחושת האחדות מכתיבה את ההתנהגות שלך. במילים אחרות, אני אקטיביסט של שלום. של הסביבה. איני יכול להאמין במלחמה בשום תנאי. ואם אתה צריך להגן על עצמך, אתה צריך לחשוב על דרכים אחרות ולא ללכת למלחמה.  

אנחנו לא לבד

אדגר מיטשל התבטא לא אחת שחייזרים – אכן כן - ביקרו את כדור הארץ ושהממשל האמריקני מסתיר זאת. בראיון זה הוא חושף פרטים נוספים בעניין, ועבור חובב העב"מים העברי, מדובר בחיזוק משמעותי מצדו של אדם שהיה הן בצבא האמריקאי והן בנאס"א, בעל תארים אקדמים וקשרים בממשל.

נו, יש חייזרים?     
יש כאן שתי שאלות. הראשונה היא, האם הם קיימים. במשך זמן רב חשבתי שטיפשי לחשוב שאנו היצורים התבוניים היחידים ביקום הענק. כך שלדעתי, איננו לבד. אך האם הם מצאו אותנו בשנים האחרונות? או ביקרו אותנו? ובכן, רק בשנים האחרונות הייתה לי נגישות למידע, לפיו התשובה גם לשאלה הזו היא - כן.

כך שלא מדובר בעדות שלך?
לא, לא עדות אישית. אך נמסר לי מידי אנשים בממשל האמריקאי וממשלות אחרות, שעליהם אני סומך ושאמורים להיות בעלי ידע מהימן, ושהיו שם בזמן הנכון, מה שנקרא האולד-טיימרז, שגם לקחו חלק בחקירות המוקדמות יותר, בשנות ה-40'וה-50'–

כולל מקרה רוזוול?
כן, כולל מקרה רוזוול. הם ביקשו לדבר איתי, כי למרות שהיו תחת שבועת סודיות, לקראת מותם, ודיברתי עם רבים, רצו לספר את האמת. והיו אחרים שאינם עוד בצבא, שחקרו בעניין ומשוכנעים גם הם בכך. אני סומך על מקורות צבא ומידע שתפקידם היה לדעת את האמת, שמשוכנעים בכך, והעניקו לי את הזכות לשמוע את הידע שלהם, שהוא מיד ראשונה.

על-פי המקורות שלך, האם הייתה תקשורת עם חוצנים?
התשובה היא כן. ואינני יכול לספר הרבה מעבר לכך בדייקנות כי אינני יודע בדיוק מהי האמת. יש הרבה ידע מוטעה ודיסאינפורמציה ואני יכול רק להעיד ממקורותיי שיש ראיות לאינטראקציה.

בסיגנלים? בשפה?
עד כמה שידוע לי, אני מאמין שמדובר בתהודה קוונטית (כלומר טלפתיה – י"ל) בעזרת דימויים מנטליים ויזואליים. אני מכיר אנשים שמתקשרים עם בעלי חיים -  אני עצמי די טוב בלדעת מה החיות שלי חושבות – שיכולים לשאול חיות ולדעת מה הן רואות – ויש לכך עדויות. ואין לי ספק שתיתכן תקשורת טלפתית קוונטית. אם אמנם זה המקרה, או שמא מדובר בתקשורת מילולית - איני יכול לאשר. יש האומרים שהייתה תקשורת בשפה. אינני יכול לאשר זאת.

מדבריך משתמע שבממשל הייתה פתיחות להיעזר באנשים עם כוחות פראנורמליים.
הייתי אומר, שלמיטב הבנתי, היו ישויות חייזריות, שבאו לכאן, ושיתפו פעולה עם כמה מאנשינו. איך הם בדיוק תיקשרו ומה הייתה התועלת – איני יודע. אך זה כנראה קרה כמה פעמים. אני בטוח בזה למרות שאין לי מידע מיד ראשונה. דיברתי עם אנשים וחוקרים מהימנים בעלי יושרה גבוהה. ואני נוטה להאמין למה שהם סיפרו לי.

ישנן שמועות שנאס"א זייפו צילומי אסטרונאוטים על הירח, למקרה שהנחיתה לא תצליח. האם ידוע לך על העניין?
לא שידוע לי.שמעתי סיפורים על אמנים שטענו שנתבקשו להסיר עב"מים מצילומים של נאסא. אך בכל הנוגע לירח, ובכלל הידוע לי, בהחלט לא. הייתי במשימה הראשונה ושותף בהכנות כל משימות אפולו, ולא ידוע לי על שום דבר כזה.

האם אתה מודט? 
כן. ניסיתי צורות רבות של מדיטציה. הצורה הפשוטה ביותר היא כמובן של השקטת המחשבה בעיניים עצומות. שלווה, מיקוד, כל צורה בהתאם לצורך. התנסיתי גם בהילינג. יש לי כישורים רוחניים בהרבה צורות.

האם אתה מסוגל לחבור לחוויה הבסיסית שלך של נירוואקלפה סמדהי?
בהחלט כן. אני עושה זאת באופן תדיר. ואם אני לא לחוץ מדי, אני יכול בקלות להיכנס למצב של סמדהי.



חלל ותודעה / ראיון עם אסטרונאוט / יונתן לוי מראיין את סטורי מסגרייב

$
0
0

הקדמה:
בערך בשנים 2003 עד 2008 ניצחה העורכת גליה עזרן על אוסף כותבים שעסקו בתודעה. המאמרים הופיעו במדור הניו-אייג'ב NRGמעריב. בין הכותבים היה אפשר למצוא את אורי לוטן, תומר פרסיקו, עידו הרטוגזון, יונתן לוי. אורי לוטן חיבר אותי לגליה ותרומתי הייתה מאמרים בנושאי תודעה ומרחב.
בתקופה זו יונתן לוי הגה את הרעיון לראיין אסטרונאוטים על חוויותיהם התודעתיות בשהותם בחלל ובשיחותנו אף חשבנו לרכז את הראיונות לספר.

תודעה ומרחב הם תחום העיסוק והחקר שלי בתנועה, מדבר והתנהגות. מהם נוצרו תחום טיפול שטח, התכנית הבינתחומית לטיפול וחינוך שטח בסמינר הקיבוצים, המכון ללימודי שטח, ומדף הוצאה לאור. הקיצון הוא היוצר הגדול.

כיום אני משתתף כחוקר בתכנית הדמיית קיום אנושי על פני המאדים. אנו קבוצה עצמאית של חוקרים מתחומים שונים עם התמחות בתנועה, מרחב, טיפול שטח ומצבי קיצון התנהגותיים. התאגדנו במכון ללימודי שטח. אנו מרצים בסמינר הקיבוצים, באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטה העברית בירושלים.

הצעת המחקר שלנו בנושא תנועה, מרחב ובריאות קבוצתית (MSG), התקבלה לפרויקט 20 AMADEE  של OWF. בפרויקט מלהיב זה שותפים עמותת DMARSהפועלת עם מכון דיוידסון ממכון וייצמן וגם ISAסוכנות החלל הישראלית. העבודה על מחקר MSGהחלה במרץ 2019. וצפויה להסתיים באוקטובר 2021.

הראיונות עם האסטרונאוטים שיונתן לוי יזם והביא אלינו מספקים הצצה אל התודעה האנושית בתנאי קיצון וחומר רב למחשבה, השראה, לימוד וחקר. פנינו מועדות לכוכבים.



יונתן לוי מראיין את האסטרונאוט סטורי מסגרייב 
הוא שולט בתחושת כוח הכבידה, הוא נהג למדוט בחללית ולחלל הוא טס עם פנקס שחור מלא במשימות פרטיות ומוזרות. הוא תיקן את טלסקופ האבל והוא גם רופא ומעצב ומשורר ומדען עם תפיסה ייחודית לגבי חקר היקום. ראיון עם סטורי מסגרייב, סוג של גאון


סטורי מסגרייב הוא אסטרונאוט שאפילו אסטרונאוטים מעריצים. הוא החל לטוס לחלל בגיל 48, לאחר שעבד שנים רבות בנאס"א כרופא, חוקר וממציא. הוא טס שש פעמים לחלל ושהה שם 53 ימים. הוא אחד האסטרונאוטים שתיקנו את טלסקופ החלל האבל במבצע הירואי שנמשך ימים. רשימת הישגיו האקדמיים מפליאה: מלבד דוקטור לרפואה הוא מחזיק בתארים למתמטיקה, כימיה, תכנות מחשבים, מנהל עסקים, פיזיולוגיה וספרות. במהלך שירותו הצבאי הוא טס בכ-160 כלי טיס שונים וחוץ מזה הוא צנחן חופשי, צוללן, מדריך דאייה, חובב שח ומשורר. וצלם. וגנן. כיום הוא יועץ של חברת דיסני. ומלמד עיצוב בקליפורניה. ומנהל שלוש חברות לתכנון נופים. ופילוסוף.

הוא נולד לפני כשבעים ושתיים שנים, בימי השפל הכלכלי בארה"ב, וגדל בחווה במסצ'וסטס. בגיל עשר כבר ידע לתקן טרקטורים וציוד חקלאי. משפחתו לא תפקדה - החיים בבית היו רוויים באלכוהול ובאלימות, וסטורי נהג להתבודד ביערות ובאגמים, כשיופיו של הטבע משפיע עליו עמוקות. בנערותו נרשם לפנימיה. בלילות הוא נהג לברוח אל מרחבי היער, ובימים לבית ספר שכן, שם למד להטיס מטוסים. את טיסת הסולו הראשונה שלו ביצע בגיל 16.

מכל סדרת השיחות שערכתי עם אסטרונאטים, נדמה לי שהמעניין ביותר הוא הראיון הנוכחי. לא לעתים קרובות ניתן למצוא בבן אדם מיזוג ייחודי כל-כך של כשרון מדעי, כוח עשייה ועומק רוחני; אכפתיות כלפי העולם, אופקים רחבים ואינדיבידואליות יוצאת דופן כמו אצל סטורי מסגרייב.

לא התקדמנו כיצורים גלובליים

 סטורי: איפה אני תופס אותך
בישראל. 
איפה בישראל?

אתה מכיר את ישראל?
ראיתי אותה בערך אלף פעם. אתה יוצא ממפרץ עקבה ועולה דרך ים המלח לנהר הירדן, עד לכנרת, ואז אם אתה פונה טיפונת שמאלה אתה מגיע לפיתול הקטן בחוף איפה שנמצאת חיפה...

אז אני טיפה מימין לפיתול.

אוקיי. שמה. אתה מבין, מהטיסה בחלל אתה לומד לא רק גיאוגרפיה אלא גם היסטוריה. אתה לא יכול שלא לחשוב על ההיסטוריה כשאתה טס מעל התרבויות העתיקות, אתונה, וכרתים, ואלכסנדריה, כשאתה רואה בעין בלתי-מזוינת את צלן של הפירמידות... אבל די עם זה.

נראה שבדברים מסוימים אין לנו יתרון על-פני התרבויות העתיקות.

נכון לגמרי. טכנית השתפרנו, אך כגיאו-פוליטיקאים, או כאנתרופולגים תרבותיים – או איך שלא תקרא לתפקיד שלנו כיצורים גלובליים שמנהלים את סירת ההצלה הזו, לא עשינו אפילו צעד אחד. כשאתה מתבונן בתרבויות המופלאות באמריקה לפני 20 אלף שנה, או ההיסטוריה הרשומה של המצרים ושל היוונים וזו של הארץ שלך, במובנים מסוימים נסוגונו. אין לנו היסטוריה מי יודע מה מבחינת איכות החיים, האמפתיה לבני אדם, לתרבויות ולגזעים אחרים.

בעצם גם ההיסטוריה של המסעות לחלל נגועה.

נכון, כשעושים טיסות לחלל כדי להתחרות במדינה אחרת במקום לחקור את החלל לשמו. הסיבה האמיתית לטיסות החלל היא לחקור את היקום שלנו. בשנות השישים נקבע היעד להפגין את יכולותינו התרבותיות והטכנולוגיות כאומה. שנות השישים היו מאד מוצלחות, אבל יצאנו משם עם חזון מסולף

כיצד השפיע על האנושות המבט על כדור הארץ מבחוץ?

זה כוח חזק מאד. התמונות הראשונות של כדור הארץ כביתנו, כסירת ההצלה שלנו, הגיעו אלינו לפני שבני אדם הגיעו לחלל, אבל אנשים הבינו שגם הם יכולים לראות את העולם כך, ויש ביטוי לזה בספרות המדע-בדיוני של התקופהבקמינסטר-פולר הבין את החשיבות של הדימוי הזה – כדור הארץ מבחוץ – הוא אמר שאנחנו נמצאים על חללית; חללית ושמה ארץ. אנו טסים, חולקים את העולם עם עוד בני אדם, עם כל החיות, כל הצמחים ועם אמא אדמה... יש גם היפותיזה שלסלעים יש עצמיות, שאיני יודע אם היא נכונה באופן מילולי... אבל לא צריך להרחיק לכת. כשאתה חושב על עצמך כעל יצור גלובלי,
אזי רעיונות כאלה נושאים אותך מעבר לשבטיות הקטנונית. הכרחי שנתחיל להסתדר זה עם זה, שנחייה בצורה בת-קיימא, ואין כל סיבה להמשיך את ההיסטוריה כפי שהייתה. זה היה המסר האקולוגי שיצא מההתבוננות בכדור הארץ מבחוץ בשנות השישים, עם התקווה להתקדם הלאה, עם ההזדמנות להתפתח אל תרבות גלובלית מאוחדת. זה טרם קרה

זו לדעתי רוחניות

בתרבויות העתיקות שהזכרת הכוכבים לא נתפסו רק כגופים פיזיקליים, והתפיסה הייתה שיש התאמה בין תנועות הכוכבים והפלנטות לנפש האדם ותודעתו. האם אתה מזדהה עם רעיונות כאלו?

כן אבל גם לא. בחללית אתה קובע אם הכוכבים עולים או יורדים. אתה, המהירות שלך, ולא האופן שבו הארץ סובבת ברקיע. למשל, המהירות שלך גורמת לדברים לעלות במזרח, שהוא כעת מזרח פסיכולוגי השונה מהמזרח הגיאוגרפי. במשימה קוטבית, למשל, כוכב הצפון יעלה במזרח שלך וירד במערב שלך. השמיים שונים! אבל אתה יכול לחוות אחרת את היחסים בין תנועות המסלולים, כיצד כדור הארץ נע סביב השמש בקצב שלו עם הנטייה שלו על הציר. איך נוצר היום והלילה. אתה יכול לראות איך הנטייה של כדור הארץ יוצרת את העונות, כי אתה רואה איך החורף מתחלף לקיץ תוך 30 דקות.

איך התחושה להיות מחוץ למערכת הטבעית שיצרה אותנו?

לעולם איני מרגיש מחוץ לה. יש לי רק פרספקטיבה חדשה. אני לעולם איני מחוץ לכלום... אני מעט שונה, יותר כמו יליד-אמריקני. עבורי, האלוהי אינו נמצא בחוץ. ישנן מערכות אמונה שבהן הישויות המקודשות היחידות הן "מעבר". מעבר לכדור הארץ, מעבר למערכות השמש, מעבר ליקום כפי שאנו מכירים אותו, והדבר היחיד הקדוש נמצא הרחק מעל ומעבר. בחלל כמובן אין למעלה ואין למטה. כל מקום יכול להיות מבחינתך למעלה או למטה. אז הדבר הזה משתנה, ואיתו גם כל הסימבוליקה המיתולוגית של מקום שבו ניגאל וכו'. בשבילי – הכל קדוש והכל אלוהי. אני לא מעבר לזה, רק יש לי פרספקטיבה שונה על זה. כדור הארץ קדוש כמו כל כיוון אחר, אני חלק מהעניין ולא נפרד ממנו, והטיסה בחלל לא שינתה אותי במובן הזה. העובדה שיכולתי לראות את היחסים בין מכניקת גופי השמיים לגאוגרפיה ולגאולוגיה ולחיים, איששה את המערכת האמונית שהייתה לי קודם. בגיל שלוש יצאתי לבד בלילה ליער, וידעתי - זה העולם שלי. במובן הזה באתי לעולם כשאני מביט למעלה ולמטה, שקוע לגמרי בטבע.

איך אם כן היית מגדיר רוחניות?

תחושה של טרנסצנדנציה, אני חושב... קל מאד להגדיר דתות ממוסדות ומיתולוגיות ומערכות אמונה ואת האופן שבו הן עובדות... רוחניות יותר קשה, אבל אני אוהב את המילה טרנסצנדנציה. כלומר שיש משהו מעבר לקיום הנוכחי שלך. משהו מעבר שאתה לא מבין ושלעולם, לעולם לא תבין. אין לנו אפילו את היכולת המושגית לזה. אבל טרנסצנדנציה היא דרך נפלאה לגשת לזה, תחושה של מעבר, של אופק נצחי, תחושה שישנן מהויות וישויות ואידאלים אפלטוניים שנמצאים מעבר לנו, אך אתה חלק מהקוסמוס, ה-דנ"א שלך והרנ"א שלך, באת מהכוכבים. אינני שולל ישויות אלוהיות. יכול לבוא מישהו ולבטל אותי בשטחיות בשם ה"מדע הטהור". אבל לא, אני פשוט לא רוצה להשליך את מערכת האמונות הקטנה שלי ולהגיד איך היא בראה הכל. אני לא אומר לה איך היא עשתה את זה, אני מנסה להקשיב ולכבד, וכך להבין איך היא עשתה את המקום הזה. זה מסע, מסע של רוחניות. זה מגיע עד לשאלות הגדולות ביותר – כך שאני פשוט לא יודע. אני לא פוסל שום סיפור בריאה, אבל אני גם לא רוצה להגיד לישות האלוהית איך היא עשתה את זה. אני רק רוצה לנסות ללמוד את המציאות. אני רוצה להקשיב.  

רוחניות קשה להגדיר. אבל ישנה תחושת הטרנסצנדנציה, תחושת ההוד, נוכחות שאתה יכול לחוש באופן אינטואיטיבי כי אתה הנך היקום, חלק ממנו. אתה לא רק יצור הגיוני רציונלי – כמובן שלא, אין שום רציונליות בהיסטוריה האנושית. אתה מסוגל לגעת באמת כלשהי כי אתה האמת, אתה חלק מההתפתחות הקוסמית, זה בהיסטוריה שלך, כך שאני חושב שאם אתה מסוגל להקשיב לעצמך, אתה יכול לחוש אמיתות לגבי היקום, וזו לדעתי רוחניות – הליכה מעבר לדרכים המקובלות שלך.

מאה דברים לעשות בחלל

אתה מתרגל מדיטציה?

בטח, כל הזמן. שאלת אותי את השאלה הזו אחרי מה שאמרתי, כי הדממה, דממת ההכרה, היא מה שמאפשר לך לגעת בדברים הללו. אם יש יותר מדי רעש ומהומה במחשבה - אין גישה לזה. אני יכול להגיע למוח דומם ביותר. זה כמו להוריד את המתג. אין שם כלום וכך אתה נפטר מהרעש והכאוס של היומיום ומסוגל להקשיב, להקשיב למה שאתה באמת. מעולם לא התנסיתי במדיטציה פורמלית כלשהי, אבל נדמה לי שמה שאני עושה קרוב לזה מאוד.

עשית מדיטציה בחלל?

כן. אני לא פחות טוב בזה גם על כדור הארץ. אבל בחלל נהגתי לישון כשאני צף. אחרים לא עושים את זה, אלא קושרים את עצמם בתוך שקי שינה הדוקים, ככה שהתחושה יותר ארצית. אבל כשאתה צף, בחושך מוחלט, אתה לא נוגע בחללית, אתה לא יודע אפילו איפה היא, כי מספיק תנועה קטנה כדי שתוך שעתיים תהיה הפוך לחלוטין. אתה לא יודע איפה כדור הארץ, רק בנפילה חופשית... ואתה גם מאבד תחושה של הגפיים שלך כי הן לא נוגעות בשום דבר, אינטלקטואלית אתה יודע שהן שם אבל אתה לא יודע איפה, ומכיוון שאתה מנותק ממקורות הגירוי הרגילים, יש לך כל מיני חוויות. כמובן המוח יכול להמשיך לחשוב מה שהוא רוצה במצב כזה אבל מדובר במצב פיזי של ניתוק מהגוף והארץ, שבהחלט יכול לעזור לדומם את המחשבה.

נהגת לטוס לחלל עם ספר קטן ושחור שבו רשמת דברים שאתה רוצה לנסות שם.

כן...  היו שם כ-100 או 110 דברים, כמו לחקור את הבהובי האור שיש בעיניים בשל הקרינה הקוסמית. אתה הולך לישון בחלל ורואה את כל האורות האלה, כמו זיקוקים ביום העצמאות. דבר אחר היה לבדוק את פרספקטיבת ה-G0, אפס כוח משיכה. רק בטיסה הרביעית שלי הצלחתי להגיע לתחושה הפסיכולוגית של נפילה חופשית, מכיוון שחוש הראייה כל כך חזק עד שהוא משתלט ומספר לך שאתה צף בסביבה קבועה, פשוט צף בחלל. תאר לך שאתה בתוך מעלית בצורה כדורית, ואז אתה חותך את הכבל. תהיה לך תחושה שאתה צף בתוך הכדור, אבל במציאות אתה נופל. כך גם בחלל. אתה לא צף - אלא נופל. הייתי סקרן למה לא חוויתי את תחושת הנפילה. אז עשיתי ניסיונות "לקפוץ"מתחושת כח הכבידה, וזה עבד. אנשים מאשימים אותי שאני פשוט עושה לעצמי טריקים-במחשבה, אבל אלו טריקים כדי להגיע לתפיסה האמיתית, לא כדי ליצור אשליות, משום שבמציאות אני בנפילה חופשית. אחרי שתרגלתי את זה יכולתי להדליק ולכבות את זה מתי שרציתי - מתי שצריך היה את תחושת כוח הכבידה והפעלתי אותה. תחושת כוח הכבידה לא נמצאת בחוץ - היא חלק מהאדם. כחמישים אחוז מהאסטרונאוטים חולים בגלל שהמוח שלהם לא מסוגל לחבר את חלקי החוויה שלהם בחלל. אנו רגילים לתחושת כבידה בניצב לפני כדור הארץ כדי לפעול בשלושה מימדים. פיתחנו את היכולת הזו במשך מיליוני שנים

חקר החלל הוא ערגה קיומית

לגילוי שכוח הכבידה הוא גורם פנימי עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת.

החקירה של עצמך, החקירה מהי ההשפעה של כוח הכבידה ושל סביבתך הארצית על התפיסה העצמית שלך, מקרבת אותך הן לתשובות מדעיות של פסיכולוגיה קוגניטיבית והן לתשובות רוחניות, ואם לא לתשובות אז לפחות לשאלות הנכונות. שאלת כוח הכבידה - והיעדרה - עוזרת לך להבין לפחות חלק מההיסטוריה ההתפתחותית שלך. היא עשויה לקרב אותך לחשיבה בקנה מידה גדול, למרות שכילד בן שלוש חשבתי כך בכל מקרה, אלא שעתה היו לי דוגמאות קונקרטיות.

איך השליטה על תחושת כוח הכבידה שירתה אותך בחלל?

כשהתאמנתי על התיקונים של טלסקופ האבל, [התיקונים נעשו בבריכת מים ענקית שלתוכה הוכנס העתק של הטלסקופ. מסגרייב למד בע"פ כל תנועה ותנועה שיהיה עליו לעשות במשך שעות ארוכות – י"ל] ראש הטלסקופ היה בשבילי למעלה והבסיס שלו למטה. וכך, כשעבדתי מסביב לטלסקופ האמיתי הוא הכתיב לי את תחושת כוח הכבידה, לא משנה היכן היה כדור הארץ. זה נשמע מאוד פשוט אבל בלי הספר השחור לא הייתי חוקר את זה, זה לא קורה מאליו. הספר הזה עוזר לחוות חוויות שמשקפות מהו באמת חקר החלל.

חבל שרוב מחקר החלל הוא יחסית צר-אופקים.

נכון. הם שכחו למה אנשים אוהבים את החלל. הסיבה שהם אוהבים את החלל היא, שהוא משמש להם מראה. זה הדבר הבסיסי שמניע את האדם, מי אני, לאן אני הולך, מה זה, מהן השאלות הגדולות – והחלל נותן שיקוף של הדברים הללו. אבל בתכניות החלל אף פעם אין את האומץ לשים את זה על שולחן. כשיש לך משהו כמו תוכנית תחנת החלל הנוכחית, זה לא נותן לאנשים כלום ממה שהם מבקשים. זו טעות אסטרטגית כוללת. צריך לחזור לשנות השישים כדי להבין למה החלל הפך לתחרות בין שתי מדינות. כי הסיבה האמיתית לחקור את החלל היא ערגה קיומית


חלל ותודעה / ראיון עם אסטרונאוט / יונתן לוי מראיין את האסטרונאוט צ'רלי דיוק

$
0
0
הקדמה:
בערך בשנים 2003 עד 2008 ניצחה העורכת גליה עזרן על אוסף כותבים שעסקו בתודעה. המאמרים הופיעו במדור הניו-אייג'ב NRG מעריב. בין הכותבים היה אפשר למצוא את אורי לוטן, תומר פרסיקו, עידו הרטוגזון, יונתן לוי. אורי לוטן חיבר אותי לגליה ותרומתי הייתה מאמרים בנושאי תודעה ומרחב.
בתקופה זו יונתן לוי הגה את הרעיון לראיין אסטרונאוטים על חוויותיהם התודעתיות בשהותם בחלל ובשיחותנו אף חשבנו לרכז את הראיונות לספר.

תודעה ומרחב הם תחום העיסוק והחקר שלי בתנועה, מדבר והתנהגות. מהם נוצרו תחום טיפול שטח, התכנית הבינתחומית לטיפול וחינוך שטח בסמינר הקיבוצים, המכון ללימודי שטח, ומדף הוצאה לאור. הקיצון הוא היוצר הגדול.

כיום אני משתתף כחוקר בתכנית הדמיית קיום אנושי על פני המאדים. אנו קבוצה עצמאית של חוקרים מתחומים שונים עם התמחות בתנועה, מרחב, טיפול שטח ומצבי קיצון התנהגותיים. התאגדנו במכון ללימודי שטח. אנו מרצים בסמינר הקיבוצים, באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטה העברית בירושלים.

הצעת המחקר שלנו בנושא תנועה, מרחב ובריאות קבוצתית (MSG), התקבלה לפרויקט 20 AMADEE  של OWF שיתקיים במכתש רמון. בפרויקט מלהיב זה שותפים עמותת DMARS הפועלת עם מכון דיוידסון ממכון וייצמן וגם ISA סוכנות החלל הישראלית. העבודה על מחקר MSG החלה במרץ 2019. וצפויה להסתיים באוקטובר 2021.

הראיונות עם האסטרונאוטים שיונתן לוי יזם, ראיין והביא אלינו מספקים הצצה אל התודעה האנושית בתנאי קיצון וחומר רב למחשבה, השראה, לימוד וחקר. פנינו מועדות לכוכבים.


יונתן לוי מראיין את צ'רלי דיוק

בניגוד לאדגר מיטשל, שהמפגש שלו עם הקוסמוס היה  – אכן – מפגש קוסמי, שבו הפריצה אל מחוץ לשדה הכבידה של כדור הארץ היווה מעין מטפורה סימולטאנית לחוויה עזה שבה נתגלו לו אחדות היקום, התודעה, האדם – לצ'רלי דיוק היא שימשה כתחנה רוחנית מסוג אחר לחלוטין.

צ'רלי דיוק:

"הייתה לי הזכות להיות חלק מהצוות, כטייס רכב הירח באפולו 16, שביצעה את הנחיתה החמישית על הירח", מספר צ'רלי בראיון מיוחד, "זה היה ב-72', לפני 34 שנים. ג'ון יאנג, קן מטינגלי ואני, ביום ראשון אחד  אחר-צהריים, עלינו לסטורן חמש, רכב השיגור, וחגרנו את הרצועות. היינו מאד נרגשים. התכוננו לזה במשך שנתיים, כך שחשנו מוכנים מאד. לא היה בנו כל פחד, או תחושת סכנה, רק תחושת ציפייה של 'יאללה, נוסעים'. ממש חיכינו להמראה.
   הספירה לאחור התנהלה כהלכה, וכשהוצתו המנועים – החללית החלה לרטוט מצד לצד. החללית הייתה כל-כך גדולה -  120 מטר גובה, כמעט 11 מטר קוטר, ומסה של למעלה משלושה מיליון קילוגרם  - ומכיוון שהיינו ממש במרומי החללית הרעידה הזאת הייתה עצומה. קצת נלחצתי, כי לא ציפיתי לזה. זה היה די מפתיע. אבל ג'ון יאנג, המפקד, שהיה בטיסה קודמת לחלל, היה שליו לגמרי – אז אחרי דקה או שתיים נרגעתי גם אני והבנתי שככה זה אמור להיות."

מה המראה הזכור לך ביותר מהחלל?

הקפנו את כדור הארץ פעם וחצי לפני שהתחלנו את הטיסה לירח. אני זוכר איך הבטתי בכדור הארץ בערך ממרחק של 25 אלף ק"מ. אפשר לראות את כל ההיקף של הכוכב, היה מראה יפה מאד של הקוטב הארקטי, של קנדה וארה"ב, מקסיקו ומרכז אמריקה. האדמה כולה היה חומה, והאוקיינוס כחול-קריסטל,  העננים והשלג היו לבנים לגמרי - כדור הארץ היה תלוי כאבן החן בשחור החלל, זה היה מראה ממש עוצר נשימה. כל מקום סביב כדור הארץ היה פשוט שחור. אי אפשר לראות שום כוכבים בחלל משום שאין לילה, תמיד יש אור יום, כיוון שהשמש תמיד זורחת, ולכן את הכוכבים לא ניתן לראות. אתה באור השמש אבל ישנה חשכה, זה לא חושך של מנהרה... זהו חושך מאוד חי... של החלל. לא הייתי ממש רוחני בתקופה זו, אבל לאחר מכן קראתי בתנ"ך, בספר ישעיהו, פסוק שאומר שאלוהים "הַיּשֵׁב עַל-חוּג הָאָרֶץ, וְישְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים; הַנּוֹטֶה כַדּק שָׁמַיִם, וַיִּמְתָּחֵם כָּאהֶל לָשָׁבֶת"... וכמובן שלא ראינו את אלוהים אך ראינו את עיגול הארץ כפי שהוא מתואר במדויק ספר ישעיהו. ובספר איוב ישנו פסוק שאומר "נטֶה צָפוֹן עַל-תּהוּ;  תּלֶה אֶרֶץ, עַל בְּלִימָה"ושם הוא היה, תלוי בחלל, וזה תאור נוסף יפה ומדויק מהכתובים. אבל באותה תקופה לא הייתי מודע לפסוקים האלו... לא הייתי רוחני באותה תקופה.

הגענו לירח...  זהינו את אתר הנחיתה שלנו מתמונות מהחלל שצילמו באפולו 14, שתי טיסות קודם. נחתנו במקום שנקרא דקארט, בהרים המרכזיים, והמטרה שלנו הייתה לחקור את המכתש  שנחתנו בו. הוא  היה בערך ברוחב 12 ק"מ, לשם כך נתנו לנו מכונית ירח קטנה. זה היה די כיף לרכב, וגם שינוי מהותי כי יכולנו לסייר במרחק 5-6 ק"מ מהמקום שנחתנו, בניגוד לעשרות מטרים הספורים של המשימות הקודמות. הייתי מלא פליאה, כל כך נלהב, כמו ילד בחופשה, כל-כך נרגש להיות על הירח. זו הייתה  הרפתקה כזו... לא היה פחד. הינו מאד מיומנים בעריכת הניסויים ואיסוף האבנים, אז יכולנו פשוט ליהנות מהיופי של זה, מההתרגשות.

איך זה שם?

הירח הוא מקום מרהיב ביופיו, אבל שלא כמו כדור הארץ אין בו חיים. זה רק סלע ענק, אבל יש בו משהו מיוחד, בשבילי לפחות, סוג של יופי מאוד מדברי. בעיקר בצבע אפור, למרות שיש כמה אבנים לבנות וכמה שחורות  - אך בעיקר גוונים של אפור. ומאוד קשה לנסיעה... הגבעות אמנם היו עגולות אך היו הרבה מכתשים, הרבה גאיות ועמקים, הרבה עליות וירידות. אור השמש מאוד בוהק, אבל מאחר שאין אטמוספירה על הירח השמיים שחורים משחור. כך שיש ניגוד עז בין פני הירח לבין החלל. נשארנו 72 שעות על הירח, בחוץ היינו קצת יותר מ-20 שעות, ואספנו המון אבנים, משהו כמו 98 ק"ג.

לוח זמנים צפוף.

כן די צפוף. חילקנו את 72 השעות הללו לחלקים של 24 שעות, לאורך 24 השעות הללו היה לנו זמן מנוחה במשך 8 שעות, אחר-כך קמנו, אכלנו, התארגנו לקראת היציאה - דבר שגם דרש כמה שעות, לבדוק הכול, להכין הכל.

אתה זוכר את החלומות שלך מהירח?

לא. אני לא חולם כל-כך הרבה, לעיתים נדירות אני זוכר חלומות. בהפסקה הראשונה שם כמעט ולא ישנתי  מרוב התרגשות. בשני זמני המנוחה האחרים ישנתי כמו תינוק -  הייתי כל-כך עייף. זו הייתה עבודה קשה מאוד. החלום היחיד שאני זוכר שקשור לטיסה קרה כמה חודשים לפני ההמראה... בדיוק חליתי בשפעת וקדחתי מחום, וחלמתי חלום שהיה מאוד מוחשי:
ובחלום נסעתי על הירח עם ג'ון במכונית שלנו, ונתקלנו פתאום בעקבות של מכונית נוספת. אז שאלנו את בקרת המשימה אם אנחנו יכולים לעקוב אחרי הסימנים, והם ענו בוודאי, אז פנינו ימינה ולאחר 30 או 40 דקות הגענו לגבעה. שם הייתה מכונית נוספת ובתוכה שני אנשים - או שתי חליפות חלל - פשוט יושבות שם. אז עצרנו והודענו שמצאנו את המכונית הזו, ובתוכה כנראה שני אנשים כמונו. קפצנו החוצה, הפעלנו את הטלוויזיה ואני רצתי לשם. שני האנשים לא זזו, הם היו מתים. כשהרמתי את מגן השמש כדי לראות מעבר לקסדה ראיתי את עצמי, והבחור השני היה ג'ון. הבאנו כמה דגימות מהמכונית, ואז העריכו שמישהו עשה ניסוים שם, והעריכו שהמכונית שם כבר כמה מאות אלפי שנים. זה היה סיוט או משהו כזה, אבל חלום כל כך חי, ולא סיפרתי אותו לאישתי או לאף אחד אחר עד שחזרתי הביתה מהירח. זה היה החלום היחידי שחלמתי בקשר לנסיעה.

והכל עבר בשלום, מסתבר.

הירח היה ממש מרגש, לא רצינו לחזור. התחננו לבקרת המשימה שיניחו לנו להישאר אבל לא נתנו לנו  אפילו שעה אחת נוספת. בדיוק לפני שחזרנו, רצינו להשתעשע קצת, אז ג'ון קיפצץ קצת. זו הייתה שנת 72', והייתה האולימפיאדה במינכן, אז החלטנו לעשות אולימפיאדת ירח. אז אני אמרתי כן, אני אעשה קפיצה לגובה -  וקפצתי – ואז נפלתי אחורה. זה היה מפחיד, כי פחדתי שפגעתי בחליפת החלל או בבלונים. ליבי דפק בחוזקה – אבל בכל היה בסדר.  אבל זה היה מפחיד גם לבקרת המשימה... הם לא אהבו את זה בכלל. זה היה המקצה האולימפי היחיד שהיה לנו, קפיצות לגובה. הדרך הביתה הייתה ללא אירועים יוצאי דופן, למעט הליכת החלל שעשינו. היינו בחוץ כשעה בערך, זו היתה חוויה מלאת חיות -  ריחפתי מחוץ לפתח הימני, וראיתי את כדור הארץ, וזו הייתה ארץ חדשה -  כמו ירח חדש - רק עם צבע כחול ולבן. והסתכלתי מעבר לכתפי השמאלית  והיה שם ירח מלא ענקי  זה היה מדהים. כשהגענו נחתנו בדיוק במטרה באוקינוס השקט. נעדרנו עשרה ימים. זו הייתה ההרפתקה שלי.

כאחד המעטים שזכו לראות את כדור הארץ מבחוץ, האם זה שינה את תפיסת העולם שלך?

מנקודת המבט הרוחנית או פילוסופית זה לא ממש השפיע. זו הייתה הרפתקה. כשנהייתי נוצרי, מה שקרה שש שנים מאוחר יותר, אני מעריך יותר את יצירתו של אלוהים. יש שיר בתהלים, נדמה לי פרק י"ט, שאומר "השמיים מספרים כבוד אל מעשה ידיו מגיד הרקיע", ואני רואה זאת עכשיו. את  הסדר והיופי של היקום, והראיה זאת, לאחר 28 שנים של הליכה עם האל, היא הראיה שלי כעת, כשאני נזכר בזמן על הירח, והבטתי בשמיים וראיתי את הכוכבים (כשאתה בצד האפל) -  ואכן השמיים מספרים כבוד אל, בייחודיות שכזו, ואנו ברי מזל שאנו חיים בכוכב לכת כה יפה.

אז איך נעשית דתי?

תמיד האמנתי באלוהים. עד כמה שאני זוכר, כבר כילד קטן. גדלתי בדרום קרוליינה, אמא לקחה אותי לכנסייה עם אחי התאום, הוטבלנו בה, וביקרנו בה בקביעות. כשגדלתי האמנתי שיש אלוהים, אי-שם, הכרתי בישוע כמושיע וכאדון, אבל זה היה באופן אינטלקטואלי, זה לא היה באמת בלב שלי. איפשהו בישעיהו כתוב, "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי",  ואני מתאר לעצמי שזה היה המצב שלי. כיבדתי את האל בשפתי, בימי א'בכנסייה, אבל לא חייתי למען אלוהים, ולבי היה רחוק ממנו. גם שהתחתנתי, זה היה בכנסייה, הטבלנו את ילדינו, לקחנו אותם לשם, היינו מעין משפחה דתית, אבל למעשה לא היה לנו יחס אישי אל ישוע.
אחרי המסע לירח, הצבתי את הקריירה שלי בראש סדר העדיפויות, וכל האנרגיה שלי הלכה לשם - על חשבון משפחתי, והנישואין שלי. הצלחתי בקריירה, אבל הנישואין שלי הלכו והתפרקו, ושני ילדי, שהיו בני חמש ושבע כשהגעתי לירח, בקושי הכירו את אבא שלהם. היו לנו חיי משפחה מתוחים ביותר. חשבתי כשאשיג את מטרתי אגיע למנוחה, לתחושת הישג. הייתה תחושת הישג – ואני מכיר בהישג – אבל הייתי לא מסופק. הדחף שהביא אותי עד לירח – עדיין היה שם. לאן לתעל את הדחף הפנימי הזה, התשוקה הזו לעוד הישגים, עוד יעדים? מה לעשות?

"לא היה לי, מה שאני קורא לו היום - שלוות האל. תמיד חתרתי לאתגר הבא, להרפתקה הבאה. אפולו נגמר, ואני החלטתי להפוך לאיש עסקים ולעשות הרבה כסף. אשתי, דוטי, התדרדרה לייאוש, דיכאון ואפילו למחשבות אובדניות. הנישואין לא היו מה שהיא ציפתה לו, החיים היו מלאי סבל. היא ניסתה למצוא אושר בקריירה משלה, מפעילות צדקה בקהילה – הכל טוב ויפה,  אבל היא לא מצאה שלווה. למה להמשיך לחיות? אתה חי ומת וזהו. זה היה מצבה באוקטובר 75'. אך באותה תקופה הלכנו לכנסייה קטנה קרוב לנאס"א, ופגשנו כמה אנשים, שחלקו עמנו את האמונה שלהם -  איך ישוע שינה את חייהם -  וישוע העניק להם שלווה -  וישוע היה האדון -  וישוע נתן את עצמו למעננו כשמת על הצלב, והם הייתה להם כזו שמחה, שלווה, ואהבה. והיא ראתה את זה קורן מכל האנשים האלה, והיא אמרה לעצמה – בעצם אף לא ניסיתי את ישוע.  והיא התפללה ואמרה – "אלוהים, אם אתה אמיתי, ישוע, אני אתן לך את החיים שלי ואם לא אני מוכנה למות."

"ובכן, יש אלוהים והוא נכנס אל חייה -  בצורה שאני לא יכול לתאר לך, אבל היא החל לחוות שלווה, היא חוותה את אהבת האל, את הנוכחות שלו, ובמהלך כמה חודשים ראיתי איך היא משתנה  - מעצב לשמחה. באותו זמן אני עזבתי את נאס"א והתחלתי את הביזנס; הפגישה הזאת עם אנשי הכנסיה לא השפיעה עלי מאד. הם היו נחמדים, אבל אני לא הייתי בדיכאון, אלא נרגש בקשר לעסקים, והאתגר, ועשיית הכסף. ובמשך כמה שנים זה היה אתגר גדול והצלחה. אבל אחר-כך שאלתי את עצמי – ועכשיו מה? "נמכור את העסק ונתחיל עסק חדש."וזה מה שעשיתי. זה היה ב-1978.

"מכרתי את העסק, ובדיוק חבר שלי הזמין אותי לערב קריאה בכתבי הקודש.  קראו לזה, "ללכת בכתבי הקודש". התחלנו בבראשית, ובמשך סוף שבוע שלם עברנו דרך הכתובים, וניסינו להבין את את הבעיות במזרח התיכון, ואת הסיבות הרוחניות לקונפליקט, ומה כתבי הקודש אומרים בעניין, ועל ישוע. אחרי סוף השבוע הזה הבנתי שישוע הוא אכן המשיח, בנו של אלוהים, והוא הדרך, האמת והחיים. ואם תאמין בו תזכה לחיי נצח. ופתאום זה היה לי ברור, כמשהו שידעתי כל חיי, אבל אף פעם לא התייחסתי לזה כראוי, אתה מבין? זה פשוט לא היה.. בלב שלי. ובאותו סוף שבוע אמרתי לעצמי – אני בעצם מאמין בכל זה.

"ובפעם הראשונה בחיי התחלתי לחוש את שלוות האל. והתחלתי לחוש את התחושה הזו כשקראתי את כתבי הקודש, וככל שקראתי, כן חשתי אשם על האופן שבו התייחסתי לאשתי, אל משפחתי, ושאהבתי כסף יותר משאהבתי את אלוהים. פתאום הכל היה לי ברור מאד. רוח הקודש החלה להוכיח אותי שפעלתי לא טוב. ואם אשתנה, ואפנה לדרך של אלוהים במקום לדרך שלי, אתחיל לחוש מחילה, אהבה, ויחסי יתוקנו ויתרפאו. וזה מה שקרה. אשתי ואני התחלנו ללכת ביחד עם האל,  וישוע התחיל לרפא את היחסים בינינו, ומילא אותנו שוב באהבה.

"אנחנו שמים את אלוהים במקום הראשון. בברית החדשה כתוב: "חפש תחילה את מלכות האלוהים", ובעשרת הדיברות – "לא יהיו לך אלוהים אחרים על פני", לא כסף על פני, לא סקס על פני, לא מעמד ורכוש על פני – אלוהים קודם לכל. וככל שישוע נעשה יותר ויותר אמיתי, וסדרי העדיפויות שלנו השתנו, - כל חיינו השתנו. אלוהים לימד אותי איך להיות אבא טוב יותר, התחלתי לעודד את ילדי ולברך אותם, הם השתנו, והם נעשו נוצרים.

"זה היה תהליך למצוא מקום לדחף הזה שהיה לי. אין שום דבר רע בדחף עצמו. ואין שום דבר רע בלהציב לעצמך מטרות. אבל אם אתה מציב את המטרות שלך ואת הקריירה לפני אלוהים, במוקדם או במאוחר תתאכזב. אני בטוח שיש רק דרך אחת לחיות בשלווה בלבנו, מבלי להיות תלוי במה שקורה בחיינו – והיא לשים את אלוהים במקום הראשון. מה שחיפשתי על הירח היה בעצם כאן.

כמי שמכיר גם את העולם המדעי-טכנולוגי וגם זה הדתי – מה עמדתך בויכוח בין חסידי האבולוציה לחסידי הבריאתנות?

כל שנותי כאסטרונאוט האמנתי באבולוציה, אך כשהתחלתי לקרוא בכתבי הקודש, בחרתי להאמין בבורא עולם. אלוהים הוא שברא את העולם ואת החיים, והחיים אינם מקרה. הוא ברא הכל.

בשישה ימים?

אני מאמין שכן. אני לא יודע עברית, אבל המילים בבראשית א'שמתארות את הבריאה, למיטב הבנתי, מתייחסות ליום של 24 שעות. אז אני מאמין בבריאה שנעשתה לא מכבר, ובמהירות רבה - בשישה ימים. איני יכול להוכיח זאת מדעית, אבל חסידי האבולוציה גם אינם יכולים להוכיח את עמדתם מבחינה מדעית.  יש כאן שתי מערכות אמונה מתחרות, הם בשלהם ואני בשלי. אף אחת מהן לא יותר מדעית או יותר דתית מהשנייה, אלה שתי הצהרות אמונה. ". אני מאמין גם שקרה המבול של נוח.

ושמש בגבעון דום?

כן. זה עניין של פרשנות של העדויות, ואני החלטתי שאני אומר, "אוקיי, אלוהים, אני מאמין לך".

 מה דעתך על דבריו של האסטרונאוט המנוח גורדון קופר, שטוען שחוצנים ביקרו אותנו?

אתה יודע, גורדון אף פעם לא דיבר על זה כשהייתי אסטרונאוט. בכל התקופה הזו, כשהיינו נפגשים אחת לשבוע, אני לא זוכר שמישהו אי-פעם ציין שהוא ראה עב"מ. לא דיברנו על זה בכלל. הרבה האמינו שישו עב"מים אי-שם, וזו הייתה גם דעתי בזמנו. כיום איני מאמין בחיי חוצנים. אבל זו רק אמונתי, ואיני יכול להוכיח שיש או שאין. אבל אם יש חיים מחוץ לכדור הארץ, אז אלוהים יצר אותם וזה לא במקרה: זו עמדתי.

משפט לקוראים עברים?

אנו מתפללים לשלום ירושלים, אנו תומכים בישראל ומצטערים על הסכסוך במזה"ת. מתפללים להסדר של שלום. אתם יודעים שאנחנו אוהבים אתכם, ושברכת אלוהים על ארצכם.

מה אתה חושב כשאתה מביט עכשיו על הירח?

כל מיני רגשות... אני נעשה מאד נוסטלגי, הזיכרונות חוזרים בצורה מאד חיה...  תחושה של כבוד שהייתה לי הזכות לעשות זאת, וגאווה שאנו, כמדינה, הצלחנו להגשים את המפעל הגדול הזה.

חלל ותודעה / ראיון עם אסטרונאוט / יונתן לוי מראיין את ראקש שארמה

$
0
0

הקדמה:

בערך בשנים 2003 עד 2008 ניצחה העורכת גליה עזרן על אוסף כותבים שעסקו בתודעה. המאמרים הופיעו במדור הניו-אייג'ב NRG מעריב. בין הכותבים היה אפשר למצוא את אורי לוטן, תומר פרסיקו, עידו הרטוגזון, יונתן לוי. אורי לוטן חיבר אותי לגליה ותרומתי הייתה מאמרים בנושאי תודעה ומרחב.
בתקופה זו יונתן לוי הגה את הרעיון לראיין אסטרונאוטים על חוויותיהם התודעתיות בשהותם בחלל ובשיחותנו אף חשבנו לרכז את הראיונות לספר.

תודעה ומרחב הם תחום העיסוק והחקר שלי בתנועה, מדבר והתנהגות. מהם נוצרו תחום טיפול שטח, התכנית הבינתחומית לטיפול וחינוך שטח בסמינר הקיבוצים, המכון ללימודי שטח, ומדף הוצאה לאור. הקיצון הוא היוצר הגדול.

כיום אני משתתף כחוקר בתכנית הדמיית קיום אנושי על פני המאדים. אנו קבוצה עצמאית של חוקרים מתחומים שונים עם התמחות בתנועה, מרחב, טיפול שטח ומצבי קיצון התנהגותיים. התאגדנו במכון ללימודי שטח. אנו מרצים בסמינר הקיבוצים, באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטה העברית בירושלים.

הצעת המחקר שלנו בנושא תנועה, מרחב ובריאות קבוצתית (MSG), התקבלה לפרויקט 20 AMADEE  של OWF שיתקיים במכתש רמון. בפרויקט מלהיב זה שותפים עמותת DMARS הפועלת עם מכון דיוידסון ממכון וייצמן וגם ISA סוכנות החלל הישראלית. העבודה על מחקר MSG החלה במרץ 2019. וצפויה להסתיים באוקטובר 2021.


הראיונות עם האסטרונאוטים שיונתן לוי יזם, ראיין והביא אלינו מספקים הצצה אל התודעה האנושית בתנאי קיצון וחומר רב למחשבה, השראה, לימוד וחקר. פנינו מועדות לכוכבים.


ראקש שארמה:

"ישנה השאלה למה אני. מדוע זכיתי אני בחיים טובים שכאלה? אני יודע, שאסור לי לקחת קרדיט על זה. כי אולי זה הודות למי שהייתי בחיים קודמים. כנראה שבגלל זה קל לרצות בטובם של כולם, ולהוקיר את עובדת היותי אדם טוב, ובן אנוש תבוני. קל לי להיות בעל חמלה, סבלן ולנסות לעשות את הדבר הנכון. איני עושה את זה ממניעים אישיים, כדי שאזכה בחיים טובים יותר בגלגול הבא. אני רק הווה את עצמי." 

סגן אלוף ראקש שארמה, ההודי הראשון בחלל, גיבור לאומי נערץ, טייס מצטיין בכל קנה מידה הוא אנטיתזה מרתקת להירואיות המופגנת והנוצצת של האסטרונאוטים האמריקאים והקוסמונאוטים הרוסיים. בראיון (מיוחד!) הוא מתאר על טיסתו לחלל ב-1984, בשלווה ובחוש מידה - הינדיים במודע ובמוצהר -  ומנתח את חייו על-פי קארמה, חינוך תרבותי, ויכולת להפריד עצמו מהדימוי התקשורתי שנוצר סביבו. 
שארמה, שהצטרף לחללית הרוסית סויוז T-10 לטיסה של שמונה ימים, הוא גם האדם הראשון שעשה יוגה בחלל. מבלי שכוח הכבידה יפריע לו! קוראינו היוגיסטים עלולים להזיל מעט ריר. דמיינו לרגע את התנוחות האפשריות בלא גרביטציה. את עמידת הנר המושלמת. את תנוחת הנשר. את ההרפיה הטוטלית ברחבי היקום. מודטים יקרים, דמיינו מדיטציה בחלל. כי אולי, בלא כוח כבידה, מזנק נחש הקונדליני חיש קל, מהסלסילה שלו שבתחתית עמוד השדרה, ומביא את בעליו, כעניין של מה בכך, לתודעה קוסמית, נצחית... אינסופית...? טוב, זה לא קרה לראקש שארמה.
למעשה, ראקש אינו  חסיד גדול של יוגה. "למעשה, לא הייתה לי התנסות ביוגה לפני שהתחלתי להתאמן לטיסת החלל, כי תמיד הייתי טיפוס של פעילות בחוץ, ספורטאי. למען האמת, באותה תקופה התגעגעתי לאימוני הכושר שלי, לסאונה ולפעילות הפיזית שהייתי רגיל לה, טניס, סקווש. אבל זה היה נחוץ לניסוי."כן. עניין היוגה היה בעצם ניסוי של הרוסים: לבדוק אם יוגה בחלל יעילה נגד מחלת-חלל, שבדומה למחלת-ים, שעלולה להמיט על קוסמונאוטים גלקסיות של בחילות וחולשה. 

איך עלה הרעיון הזה?

זה היה חלק מתכנית הניסויים הרפואיים הסביבתיים שהחלטנו עליהם, לבחינת הפעילות המכנית של הלב בחלל, ולבדוק האם יוגה עוזרת לבעיית מחלת-החלל. עשיתי פראנאיאמה [תרגילי נשימה] ואסאנות [תרגילים ותנוחות] ומדיטציה של הרפיית הגוף והתרכזות בנשימה, בהכנה לפני הטיסה, במהלכה ולאחריה, וזאת בהשוואה לעמיתי שהתאמנו בשיטה הרגילה. גיליתי, למשל, שאין צורך בתרגילים הרגילים שעושים בחלל לשימור הטונוס השרירי, ואני עשיתי רק יוגה. התוצאות לא היו מושלמות, אבל בהחלט מעודדות. קשה להגיד שהניסוי הצליח - כי מבחינה סטטיסטית הוא פשוט לא תקף. יש אנשים שמסתגלים בקלות לאפס כוח משיכה, ואולי אני אחד מהם, וזה לא בזכות היוגה. צריך יותר נתונים כדי להיות בטוחים שיוגה היא השיטה להרגיש טוב בחלל.

האם קל יותר לעשות יוגה בחלל?

לעשות אסאנות בחלל דווקא קשה יותר, כי בשל היעדר כוח המשיכה אתה צריך מערכת מורכבת של רתמות, כבלים ורצועות-מתיחה. – זה קצת כמו לעשות כושר.

אז לא סתם ישבת בישיבת לוטוס וריחפת?

אם אתה יושב ורק מרחף, אין בזה תועלת...

יוגה, כידוע, במקורה הרי אינה צורת התעמלות גרידא, כי אם חלק מהתאמנות רוחנית כוללת – האם ליוגה הייתה השפעה כזו עליך?

ליוגה - לא. אני תמיד הייתי בטבעי אדם רוחני, ובשנות העשרים המאוחרות שלי התחלתי לקרוא הגות הודית עתיקה, כך שלא הייתי אומר שדווקא היוגה עוררה בי משהו.

כיצד השפיעה המסע בחלל על השקפת העולם שלך?

היא  איששה אותה. אין צורך לטוס בחלל כדי להאמין במה שאני מאמין בו. עלינו לחיות באופן זה, להתעלות לרמת מחשבה גבוהה יותר, ולהוקיר את העובדה שאנו תבוניים. אנו נוטים להתרכז בתחושה שאנו בני אדם מתרבויות שונות, ומכיוון שהעולם תחרותי, אנו מנסים לשלוט בו, ונוטים להרגיש שאנו מרכז היקום, וכך אנו מאבדים פרספקטיבה. כולנו יודעים, או צריכים לדעת, שבסכימה האוניברסאלית של הדברים  אנו צריכים להעריך ולהתפעל מהיופי של הטבע, את מקומנו ביקום, את העובדה שאנו בני אנוש תבוניים. איני רוצה לתת את הקרדיט לתחושה הזו למסעי בחלל כי אם לתרבותי ההודית, המורשת המשפחתית והחינוך שקיבלתי, אך שוב – היא נתנה לה תוקף. יש הרבה מאד אנשים בהודו, שלא היו בחלל כמובן, שחושבים כמוני. אתה מבין?
אבל אם ישנם אנשים שממריאים עד לחלל כדי לגלות את עצמם, או צריכים להתנתק מהרעש של העולם הזה, לשבת בתא החללית ולהתחבר ליקום – וייתכן שישנם – אזי אני מתאר לעצמי שהמסע בחלל משפיע עליהם כך. כי באמת שקט שם. אתה מבין כמה קטן כדור הארץ במערכת השמש, כמה גדול היקום. אבל אתה יכול להבין את זה פה. לא צריך להגיע לחלל. אתה מבין?

האם אין למראה של כדור הארץ איזה כוח מיוחד?

איני אדם רומנטי או פואטי במיוחד, אך אני מעריך את היופי של הטבע וזה היה הרבה מאד. וכאינדיבידואל חושב, שאלות אקולוגיות כן עלו. כדור הארץ הוא סביבת החיים היחידה בשבילנו במרחק שנות אור. עלינו לטפח את הפלנטה, ולהבטיח שהמשאבים יכולים להמשיך ולקיים אותנו. שאלות אלו כן עלו כשהייתי בחלל. ואף על פי כן -  כל המידע הזה ידוע לנו גם כך. זה רק נותן פרספקטיבה.

איך זה להפוך לגיבור לאומי?

כן... אירוע כזה מלמד אותך איך להתייחס אל החיים. כי כשאתה חוזר, והופך לגיבור לאומי, אתה זוכה לכל-כך הערצה... זה גורם לתהליך מסוים, מעין דינמיקה. זה מאתגר אותך לשמר את האינדיבידואליות שלך. אתה מתבונן פנימה, ומנהל עם עצמך דו-שיח. למה זה קרה דווקא לך, מתוך מיליארד בני אדם? אתה מחפש סיבה, אתה שואל את עצמך שוב ושוב. אתה עובר דרך זה, אתה מעבד את זה. ואתה מגיע למסקנה שאכן, התגובות שלהן אתה זוכה - הן רק לדימוי שיש לאנשים עליך, והדימוי הזה נוצר על-ידי התקשורת, והרי טבע התקשורת הוא ליצור פיגורות גדולות מהחיים. כך שצריך להיות יותר אובייקטיביים, יותר סבלניים. אנשים מגיבים לאירוע, ולא לאינדיבידואל.
זו הייתה דרכי להתמודד. הייתי אומר שהצלחתי לנתח את זה באובייקטיביות. ולראות את האירוע בפרספקטיבה הנכונה. הייתי בר מזל. חיי ממשיכים. אני רואה את האירוע הזה כמשהו שניתן לי לבצע, שביצעתי אותו כאיש מקצוע, כמיטב יכולתי, ובתמיכתם של כל-כך הרבה אנשים. כשזה נגמר, ביקשתי להניח את מאחורי ולהמשיך בחיים. (מצחקק)

ממשיך לעשות יוגה?
לא כבר לא. מעדיף סקווש, טניס ואימוני כושר. כשיהיה לי קשה יותר, ולא אוכל, אחזור ליוגה. יש לי כבוד גדול לצורת ההתעמלות הזו ואני רואה את התועלת שבה.

מתגעגע לחלל?

כשאני חושב על זה. מאחר שאני אדם פרקטי, אני משתדל שלא לחשוב על זה.

מילת סיום?

איני לוקח קרדיט על החיים הטובים שחייתי, אלא נותן קרדיט לחיים הקודמים, להורים שלי ולחברים שהייתי עמם בקשר. הרי כל אינדיבידואל הוא הרכב של כל הקשרים עם כל האנשים בחייו, ואני הייתי בר-מזל, וחייתי חיים טובים. אני מאושר להיות מי שהנני, ומקווה שאוכל בדרכי הקטנה לעזור לאלה שמסביבי.






דבי עשב / על חלונות וחלומות / תערוכה / אוצרים איריס אלחנני ודורון פולק

$
0
0
דבי עשב / תערוכה / אוצרים איריס אלחנני ודורון פולק 

























תמר בלום צידון / פריחת האבן ורועת הקרטון

$
0
0
האבן היא החומר האלמנטרי של ארץ ישראל. תמר בלום צידון חוצבת אבנים משכבות קרטון. הפעולה הפוכה: במקום שיקוע - ריחוף. במקום צפיפות כבדה  - שיכוב של סדרות חללים.  לגדל צורות ומרקמים של אבנים הוא חלק משימור הצורות של תקופתינו. האבן גובלת בבשר וגם בתנועת הבשר - בחמוקים. כבשים הן אבנים שהחלו ללכת. אנדרטאות לסלעים. 





















תחושת הסחרור במשחק החוזר על מאמרו של כריס מרקר A Free Replay מאת אגור שיף

$
0
0


תחושת הסחרור במשחק החוזר  
על מאמרו של כריס מרקר  A Free Replay
מאת אגור שיף

עיקר יצירתו הקולנועית הפורה של ההוגה והקולנוען הצרפתי כריס מרקר (1921-2012ChrisMarker ) הייתה דוקומנטרית. סרטיו (Letters from Siberia, A Grin Without a Cat,Sans Soleilורבים אחרים) נמסרו בדרך כלל מנקודת מבט אישית מאד, מנוסחים כיומן, הגיג, או טענה פוליטית, תוך שימוש בתערובות של צילום מקורי, חומרים ארכיוניים, תמונות סטילס וגם ציורים. לא בכדי יש המכתירים אותו כאבי ז'אנר "המאמר הקולנועי" (film-essay). מרקר עסק גם בביקורת, כתיבה עיתונאית, ייזום והפקה של סרטים פוליטיים.
אירוני אם כן, שדווקא סרטו הידוע והמשפיע ביותר של מרקרהינו סרט עלילתי בעל גוון רומנטי, יסודות מלודרמתיים, וקונטקסט של מדע בדיוני. הכוונה היא לסרט הקצר La Jetee(בישראל מוכר הסרט בתרגום המילולי של כותרתו, המזח, אלא שיהיה נכון יותר לקרוא לו "מרפסת התצפית"בהתאם לכוונת היוצר) שמרקריצר ב-1962 בהשראת סרטו של אלפרד היצ'קוק ורטיגו. ורטיגוהוקרן בצרפת רק כשלוש שנים קודם לכן (הסרט יצא להפצה ב-1958) ונחשב אז לעוד מותחן פילם נואר היצ'קוקי, שגם אם בוים למופת – ואיש לא ערער על מיומנותו של היצ'קוקכבעל מלאכה יוצא דופן – לא היה יותר ממוצר בידורי עמוס יומרות פסיכולוגיות שהעלו גיחוך בקרב המבקרים, ומבוכה בקרב הצופים.
תהליך הקנוניזציה של ורטיגו (זה קרה מהר יחסית) והפיכתו לנכס צאן ברזל קולנועי, התרחש גם בזכות חבורת אינטלקטואלים צרפתיים קולניים ובטוחים בצדקתם, חבורה שעליה נמנה כריסמרקר (אנשי "הגל החדש"וקבוצת "הגדה השמאלית"),שהתעקשו לטעון כי המסגרת הרומנטית בוורטיגו ועיצובה הסוריאליסטי המוקפד אך המוגזם לעתים, משרתים משל פילוסופי הדן בכמיהה האנושית הנואשת לנוע במרחביו נטולי הממשות של הזמן באמצעות הזיכרון ועיצובו מחדש.
השפעתו של המשל הזה על מרקרהייתה מסתבר, עצומה. עד כדי כך שלא יכול היה שלא ליצור את הגרסה שלו לתמת המסע המנטלי בזמן, גם במחיר החריגה מכיוון היצירה הבטוח שעליו נע, ומתוך מודעות לאירוניה שבכך.
המרכיבים הקולנועיים הבסיסים להפליא של La Jetee– פס קול שבו המספר (המוסר את המעשייה המרקרית בענייניות מלנכולית)מלווה רצף תמונות סטילס בשחור לבן – רחוקים מאד מהעיצוב המסוגנן, המשחק המוגזם, והבימוי המרהיב של ורטיגו, אך הקרבה הרעיונית בין מקור ההשראה ליצירתו של מרקרגלויה ואפילו מופגנת (כולל התייחסויות ישירות).  
"זה סיפור על אדם שסומן על ידי תמונה מימי ילדותו..."כך מתחיל הסיפור הקולנועי (שמרקרמכנה אותו בלעג עצמי "פוטו-רומן") ב- La Jetee.  התמונה היא של פני נערה אלמונית שאותה ראה הגיבור כשהיה כילד, על מרפסת התצפית בשדה התעופה אורלי, במהלך אירוע מזעזע.  הוא נושא בזיכרונו את הפנים האלה לאורך כל שנות התבגרותו וכן במהלך מלחמת העולם השלישית שלאחריה הוא מוצא את עצמו במחנה שבויים מתחת לפריס ההרוסה.
פני הנערה, המיצגים את אותו רגע קצר על מרפסת התצפית באורלי, עומדים להוות תחנת שיגור מנטלית/נוסטלגית שממנה ישונע הגיבור הלוך ושוב על ציר הזמן. רק בסופו של הסיפור יתברר לגיבור ולצופים גם יחד, כי מקורו של אותו הבהוב בזיכרון העבר, אינו אלא מגדלור שניצב בעתיד.
ההשוואה המפורטת בין הנוסעים בזמן (בוורטיגו, הגיבורה המיוסרת, מגיחה לכאורה מהעבר ומתייצבת בהווה על מנת לחוות שוב את סבלה; ב- La Jeteeעושה הפרוטגוניסט נטול השם את הכיוון ההפוך, מהעתיד אל ההווה, ונסחף לתוך סיפור אהבה בלתי ממומש עם אישה שהתקיימה אי פעם בעברו הרחוק) נעשתה לא רלוונטית ככל שקיבלו שתי היצירות את מקומם החשוב בקאנון התרבותי של המאה ה-20.
ואף על פי כן, שלושה עשורים לאחר שיצר את La Jeteeחזר כריס מרקרבזמן על מנת להסביר את העניין שמצא במשל ההיצ'קוקי. אולם הניתוח המשעשע שמופיע במאמר שלפניכם, (שהתפרסם לראשונה ביוני 1994 בכתב העת Positif 400) יותר משהוא הומאז'מלא הערצה לוורטיגוולאלפרד היצ'קוק, מהווה גם פרשנות אולטימטיבית לדיון הרעיוני שעומד בבסיס יצירת המופת שיצר הוא עצמו.  
תחושת הוורטיגו, מסביר מרקר במאמרו, (שיש לה ביטויים סימבוליים רבים בוורטיגווגם
ב-La Jetee) אינה אלה תחושת הסחרור של הנפילה בממד הזמן. אלמנטים של קימה לתחייה, הכחשת הזמן, פיצולה של ההכרה האנושית לזיכרון ולהווה, מצטברים כולם לצורך החייאתה של אהבה מתה, "ומוכיחים כי הרעיון של השבת אהבה אבודה נוגע בכל בן אנוש". חווית העבר והרצתה החוזרת כזיכרון או כשחזור, היא הסיבה האפשרית היחידה לאותה נפילה, לסחרור ולתוצאה הטרגית הצפויה. מרקרמנסח זאת כך: "החוויה של סקוטי (הפרוטגוניסט בסרט ורטיגו) היא האושר הגדול ביותר שאדם יכול להעלות על דעתו - חיים שניים בתמורה לטרגדיה הגדולה ביותר: מוות שני."והוא כמובן מתכוון גם לגיבור La Jeteeשהזיכרון שאליו הוא חוזר אינו אלא רגע מותו שלו.
כמו במשחקי וידיאו, טוען מרקר,הפרס הגדול במשחק הזיכרון איננו כסף או תהילה אלא האפשרות שניתנת למשחק חוזר,  ל-replay.
ואם התשוקה לזכות במשחק חוזר, אינה אלא התנגדות טבעית לפעולתו המכאיבה של הזמן,  ולפיכך תכונה אנושית אינהרנטית, ואולי אפילו הכרחית לקיום שפוי, מדוע שלא יתמכר אליה מחבר המאמר עצמו?  
ואכן, הנוסטלגיה, מרירה אך מודעת לעצמה, מבצבצת במאמר הזה מכל שורה. בין אם היא נרמזת מתוך ביקורת על בימוי קולנוע עכשווי ונטייתו למקסימליזם ובוטות; בין אם היא התרפקות על זיכרון אתרים בסן פרנציסקו (ובפריז) שנמחו ואינם; ובין אם היא קינה מחוייכת על היעלמותה של גיבורת המשנה בוורטיגו מחלקו השני של הסרט שצצה במלוא הדרה ככוכבת סדרת הסבון הידועה דאלאס (שבעת כתיבת המאמר כבר שקעה לתהומות ההיסטוריה של הטראש הטלוויזיוני) – אין תענוג גדול יותר מתחושת הוורטיגו של המשחק החוזר.


A Free Replay (Notes on Vertigo) by Chris Marker*
פורסם לראשונה ב- 400  POSITIF (יוני 1994) 





הלילה האמריקאי של פרנסואה טריפו מאת אגור שיף

$
0
0


הלילה האמריקאי של פרנסואה טריפו
מאת אגור שיף

הבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו (Francois Truffaut, 1932 – 1984) לא זכה לצפות בסרטו של וודי אלןמ- 2002 שנקרא, כמתבקש, סוף הוליוודי (Hollywood Ending). בסרטו של אלן, במאי הסרטים ואל וקסמן (בגילומו של אלן), לוקה בעיוורון פסיכוטי מיד עם תחילת צילומי סרטו ולפיכך אינו רואה דבר ממה שנעשה בשמו על ה"סט". אבל למרות עיוורונו וקסמן ממשיך לביים. כצפוי, התוצאה הינה אסון קולנועי שעתיד לתת את מכת המוות לקריירה הגוועת של וקסמן. וקסמן, שבינתיים מאור עיניו חזר, שרוי באבל. אלא שאז הוא מתבשר פתאום כי סרטו – אותו קישקוש סינמטוגרפי שיצא משליטה – הוכרז על ידי המבקרים בצרפת כיצירת מופת. "תודה לאל שקיימים צרפתים,"אומרת אלי, אשתו לשעבר של וקסמן. וכך מסתיים הסרט.
ה"הפי אנד"כאן הוא אכן "סוף הוליוודי". אולם וקסמן גיבור הסרט, זוכה לתהילת הצרפתים בזכות, ולא בחסד. וגם לא בטעות. משום שאלןכמו גיבור סרטו, מגלם בעשייתו הפורה את דמות הבמאי-"אוטר"האמריקאית האולטימטיבית (וככזה אגב, הוא לא פעם גם מרשה לעצמו ללקות בעיוורון).
ולפיכך הבדיחה על חשבון אניני הטעם הצרפתים, אותם אינטלקטואלים שכביכול יודעים למפות ולסנן את הוולגריות של התרבות האמריקאית, היא בדיחה ששולחת את הדהודיה שישה עשורים אחורה, אל סוף שנות החמישים בצרפת, אל חבורת "הגל החדש"ובמיוחד אל הדמות המרכזית בתוך החבורה הזאת: פרנסואה טריפו, האיש שטיפח ועמל ללא לאות על קיבוע מעמדו של במאי הקולנוע כ"אוטר". (אם כי אבי הרעיון היה המנטור שלו, אנדרה בזין).
הבמאי כ"אוטר", הינו יוצר קולנוע שיצירתו היא פרי רוחו הבלעדית, והיא מעוצבת על פי רצונו דעותיו ורעיונותיו האסתטיים, מרגע שנהגתה ועד לסופה כשהיא מוקרנת לקהל. ה"אוטר"הקולנועי דומה לסופר. כשם שסופר (אוטר, כלומר author ) יוצר יצירה ספרותית שהיא פרי דמיונו ומכונת הכתיבה שלו, והיא בעלת אלמנטים סגנוניים ותמטיים שמאפיינים את מכלול יצירתו, כך גם הטוטאליות של ה"אוטר"הקולנועי בתוך מסגרתו הסינמטוגרפית.
המופת של דמות "האוטר"בשביל קולנועני "הגל החדש"בצרפת של סוף שנות ה-50' (גודאר, שברולוכמובן טריפו)  היה אלפרד היצ'קוק– שעד ל"גילויו"על ידי הכותבים בכתב העת הצרפתי לביקורת קולנועית קאייה די סינמה (Cahiers du Cinema), נחשב בדרך כלל ליצרן יעיל של סרטי מתח ותו-לא.  
מבין האינטלקטואלים הצרפתיים שהפכו את היצ'קוק ואת יצירתו למושא הערצתם, טריפו היה החסיד הגדול והנאמן ביותר. הראיון המוקלט הארוך שערך איתו באולפני יוניברסל בקיץ 1962, (באמצעות מתורגמנית), ראיון שאותו הוציא כספר רב מהדורות (שנמכר עד היום), הוא ציון דרך חשוב במכלול יצירתו של טריפו לא פחות מסרטיו הגדולים (ארבע מאות המלקות, ז'יל וז'ים, המטרו האחרון, ילד פרא).
אם טריפוראה בהיצ'קוק מנטור, או לפחות מודל ל"אוטר", נכונה לו אכזבה מסוימת. היצ'קוק סירב להיכנע לתדמית שניסו להדביק לו הצרפתים הצעירים, וטריפו, על אף ההספק הכביר שלו, מעולם לא הצליח לפתח סגנון מזוהה משלו ולהישאר עקבי בתמות שבהן עסק או ברעיונות שניסה לפתח. הוא נשאר רחוק מאידיאל ה"אוטר", וגם בתחרות בינו לבין ז'אן-לוק גודארעל כתר ההוגה החשוב של דור "הגל החדש"– נחל הפסד.
אולם מסתבר כי הנגיעה בהיצ'קוקהגדול היתה רק תחנה ראשונה בפלירט הארוך והנואש של פרנסואה טריפועם אמריקה ובעיקר עם הייצוג של אמריקה בקולנוע. מפתיע לראות שהאיש המזוהה כל כך עם הפריצה הגדולה של הקולנוע הצרפתי בשנות ה-50'-60', שהיתה לו השפעה עצומה על אותו דור יוצרים שהתיימר להצמיח מחדש את הזהות האירופית שאחרי מלחמת העולם השנייה, היה קשור בעבותות לקולנוע האמריקאי הפופולרי, על אופיו הבידורי וכוונותיו המסחריות.
הפלירט הזה התחיל כמובן במצוקת ילדותו הקשה שממנה מצא מפלט בבתי הקולנוע של פריז מול סרטים אמריקניים: מערבונים, מלודרמות וקומדיות מוסיקליות. (במכתב הבקשה לראיון ששלח להיצ'קוקהכריז טריפו כי ראה את כל סרטיו "חמש – שש פעמים לפחות", והיצ'קוקביים אז את סרטו ה-48!)
כשפרנוסאה טריפו בגר והפך למבקר שימשה אותו החשיפה הקולנועית הנרחבת לתוצרת הוליווד בעיקר על מנת לגבש טינה כלפי יצירות קולנועיות שאי אפשר לזהות בהן היגד אישי. וזאת גם הייתה שאיפתו המוצהרת כשהתחיל ליצור סרטים משלו. אבל הוא הצליח לממש את השאיפה הזאת רק באופן חלקי מאד, ובעיקר בסדרה האוטוביוגרפית שהתחילה עם 400 המלקות, ושבה באופן קבוע הציב את השחקן ז'אן-פייר לאוכבן דמותו.
סרט מרכזי בסדרה האוטוביוגרפית הזאת, שנחשב גם לסרטו החשוב ביותר שלטריפווזכה בפרסים רבים (וביניהם גם אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר), נקרא לילה אמריקאימ-1973. בלילהאמריקאישוב מככב בן דמותו הקולנועי  ז'אן-פייר לאו , הפעם בתפקיד כוכב קולנוע דועך, אלא שלצידו, הפלא ופלא, מופיע גם פרנסואה טריפועצמו, כבמאי סרטים שעסוק ביצירת מלודרמה. הכותרת "לילה אמריקאי"מתייחסת אומנם לשם המקובל בצרפת לטכניקת צילום שנקראת בעולם האנגלוסקסי "יום ללילה" (צילומי יום שהוחשכו באמצעות צמצם מצלמה סגור),אך היא גם רומזת על הזיוף האינהרנטי הבלתי נמנע שקיים תמיד בעשייה קולנועית, זיוף שבהזדמנות זאת משמש את טריפו לחשבון נפש יצירתי. ואכן לילה אמריקאיהמספר על הפקה קולנועית מסחרית, רצוף רמזים אוטוביוגרפיים והצהרות על העדפותיו הקולנועיות והתרבותיות של טריפו.
התחנה האמריקאית האחרונה בחייו הקצרים והגדושים של פרנסואה טריפוהיתה גם המפתיעה ביותר, ובעצם סיכמה בקלילות אירונית את הפלירט המתמשך של הצרפתי שמעולם לא למד אנגלית, עם הקולנוע הפופולרי, הבידורי, המניפולטיבי עד כדי וולגריות, שכל כך אהב ושתמיד כל כך רצה להתרחק ממנו.  ב-1977 הציע סטיבן שפילברג, מלך ה"אוטרים"של הקולנוע ההוליוודי לטריפותפקיד משנה בהפקה הגרנדיוזית מפגשים מהסוג השלישי. זה היה תפקידו הקולנועי הראשון בסרט שלא הוא הגה כתב וביים. אבל  כאן, על ה"סט"האמריקאי התעשייתי, כשהוא מוקף באנשי קולנוע דוברי אנגלית המרעיפים עליו חביבות מתחנפת על פי כל כללי הפרוטוקול האמריקאי, זכה טריפו במטאפורה המושלמת להתעלקותו על אלפרד היצ'קוקחמש עשרה שנים קודם: במפגשים מהסוג השלישי הוא מגלם מדען צרפתי, מומחה לעב"מים, שמוזמן על ידי הרשויות האמריקאיות לקחת חלק בחקירת אתר נחיתה של אוביקט מהחלל החיצון. ואולי המבט האירוני הזה, המבט הרטרוספקטיבי על ה"ילד הרע"שהוחרם על ידי פסטיבל קאן אבל מהר מאד הפך לחביבם של צופי הקולנוע הבורגנים, גרם לו במהלך צילומי מפגשים מהסוג השלישי,בין שוט לשוט, לכתוב את התסריט לפרק המתקתק הבא בסדרה האוטוביוגרפית שלו?
חייו של טריפו הגיעו לסופם באוקטובר 1984 בבית החולים האמריקאי של פריז. אבל זאת כמובן לא הייתה בחירה שלו.








יומן ריצה 2 - נועם שיזף טור מס' 1

$
0
0

יומן ריצה 2 -
#נועם_שיזף 
פורסם לראשונה ב דה-באזר 

 טור מספר 1
מרחק: 10.11 קילומטר. זמן: 55:54 דק'. קצב: 5:32. דופק ממוצע: 133. מסלול: חוף תל אביב

בתקופה הזו של השנה, ממש לפני החזרה לשעון חורף, חושך מוחלט ברבע לשש בבוקר, והרחובות ריקים. כבר כמה שבועות שההומלס עם כומתת חיל האוויר, שהיה ישן מול המכולת בפרישמן, איננו. בפינת רחוב דיזנגוף עובד אריתראי מכניס את שקי תפוחי האדמה לשווארמיה, ומתחיל לפנות את הכסאות. ממאפיית "זומר"שלידה עולה ריח של בצק מתוק בתנור, וכמו תמיד, אני מקלל את הריצה וחושב כמה טוב יותר היה להיות בן אדם שקם מוקדם בבוקר לקפה ומאפה עם האור הראשון, ואז ממשיך את היום באותו הקצב, עובד קצת, אולי קופץ לשחייה בים, בערב מכין אוכל טעים, ועושה הכל מתוך תחושת ביטחון ובעלות על החיים. זה כבר לא יקרה לעולם. המטרים הבאים הם השנואים עלי. במיוחד העלייה שלפני בן יהודה, כשהמאמץ כבר מורגש ברגליים ובריאות אבל הראש עדיין מטושטש מאתמול בערב. חייב להפסיק עם השאכטות. השעון מראה קילומטר ראשון, חמש דקות וארבעים ואחת שניות. זה מהר מדי? לאט מדי? מי יודע.
באחד הגלגולים המוקדמים של דה באזר, כתבתי סדרת טורים על ההכנות שלי למרתון ניו יורק. זה לא היה טקסט ספורט מקצועי, ואני לא חושב שאפשר היה ללמוד ממנו הרבה על ריצה, או על מרתונים, או על ניו יורק. אלו היו בעיקר המחשבות שלי בזמן ריצה, ועל ריצה. בתשע השנים שעברו מאז המשכתי לרוץ. פעם הייתי מפסיק לכמה חודשים מדי שנה, אבל בשנתיים האחרונות אני רץ בין שלוש לחמש פעמים כל שבוע. עשיתי 13 מרתונים ואני מקעקע סימן עבור כל אחד מהם על פרק יד ימין שלי. כשאני נוסע בארץ או בחו"ל, אני תמיד אורז נעלי ובגדי ריצה. יצאתי לרוץ בנגב ובגליל, בלונדון, בווינה, בברלין, באיסטנבול בניו יורק, בוושינגטון, באוסטין טקסס, בסן פרנסיסקו ובלוס אנג'לס, לאורך החוף של אטלנטיק סיטי אחרי לילה בקזינו, בגבעות של כרתים ורודוס, בדרום פורטוגל, באסאנה, הבירה המוזרה של קזחסטאן, בלחות האיומה של טוקיו ובמינוס שבע מעלות בבוסטון. אבל רוב הזמן אני רץ בתל אביב, במסלול פחות או יותר קבוע, לאורך רחוב פרישמן, על קו החוף היכן שאפשר וביתר המרחק על הטיילת.
כשרצתי לפני עשור בניו יורק, נדהמתי מכמות האנשים שרצים בסנטרל פארק או לאורך ההדסון והאיסט ריבר. כעת, בשבת בבוקר לאורך הטיילת בתל אביב או בפארק הירקון, הצפיפות דומה. בקטעים מסוימים, בעיקר באזור הנמל, ממש קשה להתקדם בין כל האנשים. אפילו בעשרה לשש בבוקר, בחושך, באמצע השבוע, כבר לא רצים לבד בטיילת.
במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים המצב שסימל את אורח החיים הבורגני המודרני היה השוטטות המהורהרת ברחבי הערים הגדולות. בצרפתית יש אפילו שם לפעולה הזו (פלאנרי, Flânerie). המשוטט (flâneur) – בלבושו המגונדר, עם הרהוריו על המצב האנושי ועל האמנות, על קשייו הכלכליים והרומנטיים – הוא הגיבור של כמה מהספרים האהובים עלי. הפלאנר היה בעת ובעונה אחת מתבונן מנותק בחיים, ומשתתף בהם - הולך לבדו לאט לאט באמצע יום העבודה בלי כיוון ובלי מטרה, כמו שעדיין הצלחתי לעשות מדי פעם בחו"ל, אבל כמעט אף פעם לא בבית.
האדם הרץ הוא הטיפוס העירוני של המאה ה-21. בניגוד לפלאנר, הרץ יוצא מהבית בשעה לא הגיונית, לבוש בבגדים מגוחכים. הוא דווקא נמנע מהרחובות המרכזיים בעיר, וחותר לשטחים הפתוחים המעטים שנשארו בה. הוא נראה במירעו – מתנשף ונוטף מים. לכן טוב אולי שהוא לא פוגש ידידים, ואם כן, הוא חולף על פניהם במהירות, מספיק זמן לנפנף להם ביד ותו לא. הוא מרוכז בנתונים הביולוגיים והפיזיים שלו – קצב, פעימות לב, אורך הצעדים – שמנוטרים בזמן אמת על ידי מחשבים המכונים בטעות "שעון ריצה"או "טלפון נייד", ומנותחים ביחס לממוצע האישי, המגדרי והעולמי. השוטטות היא תענוג רוחני ואינטלקטואלי שחוגג את החד-פעמיות של חיים. הריצה היא פעילות בריאותית מכנית ומתוכננת מראש, כלומר ניסיון די נואש לנצח את הזמן ולהרחיק את הבלתי נמנע.
בשש וחמישה בבוקר אני מסיים את הקטע הראשון של הריצה על החוף. בעונה הזו של השנה השמיים במזרח מתחילים להפוך כחלחלים, ואחר כך ורודים וכתומים. הים מואר לאט לאט, ויש שקט נדיר באוויר. בשלב הזה הריצה כבר פחות קשה והראש צלול יותר. אם רצים בקצב הנכון, המחשבות מתחילות לנדוד, והן נעימות וסלחניות מבדרך כלל. בדרך חזרה בשדרות בן גוריון אב מנומנמם מנדנד תינוק כדי שהאמא תוכל להשלים שעת שינה אחרונה, ובחורה צעירה יורדת לטייל עם כלב וסיגריה. היום שמתקרב כבר נראה הגיוני הרבה יותר. למרות שאני מתכוון להקדיש הרבה מלים בטורים הבאים לריצה עצמה ולהבטים הטכניים שלה, אכוון בעיקר לרגעים האלו, שבהם היא הופכת, נגד כל הסיכויים, לסוג של פלאנרי.
Viewing all 725 articles
Browse latest View live