הנס פלדה 1955-2025 זיכרו לברכה
בעניין תחבירו של היקום, בעשור שבין 1993 ל 2003 עסקתי
בניסיונות מוזיקלייים בתוך בריכת אגירה ריקה מבטון באיזור גזר. אל אחד מן המפגשים
הצטרף הנס פלדה. צלילים נמשכים.
אפריל מרץ'
באותה שנה 1994 בחודש אפריל פגשתי את הנס במסיבת יום הולדת של
בת חבר משותף. הנס היה אמן של עיצוב, מיצג ונגן מאלתר. בעיניו היה חיוך תמידי
ולקולו היה גוון קל של עץ בהיר מעובד. הוא עלה לארץ מהולנד. לו ולאשתו אילנה הייתה
חנות מעצבים ומלאכת יד ברחוב שיינקין בתל אביב. פלסטיק פלוס. סיפרתי לו על ההקלטות
בבריכה. הוא היה נלהב וקבענו פגישה להקלטה משותפת.
היום שקבענו היה יום העצמאות. בחמש בבוקר העמסתי על המכונית
הישנה תופים, סירים, מקלות סיניים, חתיכות במבוק ופח אשפה ממתכת. נערתי התהפכה
נרגזת לרגע, מנומנמת, במיטה. בשש בבוקר נסעתי לאסוף את הנס דרך רחובות שוממים
מרובבים בסרטים צבעוניים, מכלי קצף ריקים, פחיות שתייה מקומטות, פטישי פלסטיק
שבורים, דגלים וקישוטי חג שעבר זמנם בן ליל. העיר נראתה כאילו מישהו ירק עליה.
ערפל דביק נכרך על כל דבר ועל כל בניין. הנס המתין לי עם תופים, גיטרה, משרוקיות.
ירדנו לכיוון נתיבי איילון. מולנו בשמים המעורפלים האפורים של הבוקר המוקדם ראינו
צלחת מעופפת בירוק זרחני חולפת במעוף איטי מאוד מדרום מערב לצפון מזרח. הבטנו בה
משתאים. זה לא היה זיקוק. זה לא היה בלון, זה לא היה מטוס. זה לא היה משהו שיכולנו
להגדיר. הוא חלף באיטיות בעולם האפור ונעלם. בתוך הכביש המהיר הלך הערפל והתעבה.
לא היו מכוניות. פסגת המזבלה האזורית השטוחה בלטה כפס עמום כהה מעל שכבת הערפל
שעטף את העולם. גם עם פנסים דולקים הייתי חייב להאט ואחרי מחלף גנות נסענו
בעיוורון. ערפל בלע את הקולות והתערבל לאיטו סביב המכונית. גופים אקראיים הופיעו
ונעלמו בדממה. תמרורים, תחנות, רמזורים שהבהבו כמו מגדלורים של רפאים. נסענו
באיטיות בתוך כלום דומם. לאחר אין זמן לבן
הופיע לפנינו אור פנסים של צומת. התווך הלבן זהר בכתום, עברה השני של הצומת לא
נראה. נהגתי באיטיות אל תוך הצומת, מגשש, פניתי שמאלה, לעוקף העיר הבלתי נראה.
נדרש מאמץ להישאר במרכז הכביש. המגבים הישנים נעו ללא הרף. כאשר הוצאנו את ראשינו
החוצה מבעד לחלונות בניסיון לראות מעט יותר, הופיעו מיד פנינים של מים בשערותינו.
חיתולים לבנים צמריים נמשכו סביבנו, כבדים, מתערבלים. שוב חלפנו על צומת כסופה
מוארת בדממה. עוד קילומטר התאבך באיטיות. אור כתום מהבהב אי-שם מימין, נכנסנו
בזהירות אל צומת עטופה במוך אטום מתנועע, ואז, לפתע מכביש בלתי נראה משמאל, מתוך
האין-קול הלבן, מופיעה כהה ועיוורת מכונית רפאים, חולפת כשערה מחרטום רכבנו הצף
קדימה, מול עינינו הקמות חולפים מכסה המנוע, חולפים חלונות אטומים, תא המטען,
הפנסים האחוריים הם קרינה אדומה מתרחקת, המכונית נמעכת ללא צליל אל מגן המתכת של
הכביש הראשי, מכסה המנוע נפתח, פרח פח איטי, ליד מכונית הרוסה אחרת שרק עתה הבחנו
בה מימיננו, שקועה בערפל. רכב גרר נטוי על צידו בתעלת הניקוז, פנס החירום הצהוב
בוחש בחלב הלבן, שובל אד חם בערפל הנע, נסגר ברוך, ליבנו הולם בפראות, ראשנו סב,
המכוניות מעוכות אל הגדר, שוקעות לאיטן מאחור בחלב. דמויות דוממות ניצבו שם,
מחווירות, נמוגות לים הערפל, אורות גוועים בלובן הסמיך. הבטנו אחד בשני נטולי
יכולת דיבור, שערנו רטוב, בחילה של מתח בגופי.
הגענו לבריכה. שיחקנו בחלל ובצלילים כמו דולפינים במשך שעות. באוויר הדחוס והחם, ריח ציפורי לילה, ללא
חולצות, מזיעים. על חזה חלק מאדימה צלקת אורך מניתוח לב טרי. ''קוקורו, קוקורו''שרתי את ההברות האקראיות שהופיעו בראשי. הרבה יותר מאוחר הסתבר לי שיש להן משמעות.
לב, ליבה, מרכז, גרעין הטבע הפנימי ביפנית.
(מתוך "סיפורים על
גבריות וזיכרון", 2006)
---
