במשיכה של טוש
זורח על הנייר
ירח מלא
טעון במצב וספוג בתחושתו אני נותן לחתימה להתהוות ללא מחשבה. העולם נעלם לרגע. רק הצפרדע וצליל היעלמותה במים, רק העלה המהסס בדרכו למטה, רק הרגש המתוק הכואב שעולה בי. אני מתעד את הפעולה חסרת הפנים שלבשה את צורת הצפרדע הנעלמת, את צורת העלה הנח על האדמה בסוף דרכו. פני נמתחות לשפתי הצפרדע הרחבות, מתחדדות לחרטום החולדה, צורתי משתנה, זהותי נעלמת. אני הנוצה, אני הרוח, אני הכובד הגוצי, אני היגון המתעוות. אני הפעולה. התנועה הגדולה זורמת דרכי, משנה צורות לפי היותה וזמנה, נקווית על הדף, נחתמת ונעלמת. על הדף לפני צוחקת אלי תמונתה שנשארה. החתימה נדרשת ממך כאן, אדוני, וכאן, וכאן. תודה. אני חותם שוב ושוב. אני החתום בזה מאשר בזאת כי חייתי, הרגשתי, ונתתי לזה, לזה ולזה ביטוי.
מנה חומוס פול!
זורק את המפתחות
על גב השולחן
בחומוסיה הקטנה החמה מהדהדת רוח הדברים המופיעה שוב ושוב על פני הזמנים. מהחוץ הסוער, ההומה, הלוהט או הקפוא, פורץ פנימה העובד, הלוחם, הנודד, עדיין טעון בפעולת החוץ החריפה, אל זמן קצוב של הפוגה. אותה הרוח פנים שונות. הייקו שנכתב לפני הרבה זמן בארץ אחרת הלוא היא יפן, על ידי איש בשם בוסון, מתאר רוח זאת כך:
חדר ללילה!
שומט את החרב
בחוץ סערה
(תרגום עפ''י י. הופמן)
עולם האבק
נעלם לקול בכיו
של השואב
מחטט בשיני
מכבד את זכרה
של התרנגולת
ניתז בשמחה
צליל האסלה הזהוב
בבוקר אביב
כל אחד שעבר את מחצית חייו יכול להעריך השתנה טובה, והאביב תמיד מעורר.
הגולגולת שלי
מחייכת בפה מלא שיניים
מתחת לארשת פני הרצינית
מתחת לכל המסכות שלי, של עסוק, אמן, הורה, אומלל, מאושר, מורה, מאהב, בודד, מתבדח, כועס, רציני, מבקש עזרה, מנצח, נחוש, וכו'וכו', תמיד אני רואה את חיוכה הנצחי של הגולגולת, וזאת הסיבה האמיתית מדוע איני יכול להחזיק את המסכות שלי באופן עקבי ולאורך זמן.
שוֹמֵר מָסָך
עַל פְּנֵי גַן הַמִילִים
חַשְמָל מִתְהַפֵּךְ