סוף הצליל / סיפורים על גבריות וזיכרון / מפגש על שירה / טל

סוף הצליל

הרחק מאחור

נמוגים אל האובך

ואדיות ענק

צלילה של הצפרדע הנעלמת במים של בריכות ילדותי המוצלות שוהה בקונכיית אוזני כאחד מצבעי עולמי. הקרוב ביותר לצליל זה הוא צלילה של האבן השטוחה, מבזיקה בדרכה אל האופק, טופחת על פני המים שמונה פעמים במאמץ וגאווה, מראה את עצמה לרגע אחרון וצוללת אל תוך חיוכו של היוצר.

נתמזל מזלי שאלו הם תווים ראשיים בזיכרוני המתערבל משום שבספרייה זו קיימים גם נקישות של ירי, נהם מכונות גדולות, אנחות ושתיקות, דפיקות בדלת, מונולוגים יבשים של מורים ופסי קול משוכפלים הנמזגים כצללים אל הרישומים של חוויות המקור.

סיפור הוא תמונה תודעתית, תחנה, שממנה מסתעפים קשרים לעולם הסיפור והתופעות במישור ובזמן. גם אם אין לקורא ידע או יכולת לגלות את כל הפרטים וההקשרים, עצם הקישורים הסמויים יוצר צללים רבים מעבר לסריג המילים המאותתים לנו כי לא היינו לבדנו מעולם ולא נהיה. למילים עצמן, למושגים ולשמות המופיעים יש תפקיד תמונתי וצלילי על מנת ליצור את התחושה. השורש חשוב יותר מהצורה המפוסלת של המילה, המהווה עבורו כלי רכב ומכונת זמן, בהיותו צומת מקשרת בקיום שבו כל דבר קשור לכל דבר.

לעיתים, על מנת למשוך את המבט הקורא אל הריק היוצר שמעבר לצורות, שאלתי כלים הדומים לקואן כהנחה התובעת חריגה מחומת הצורה, ולהייקו התובע דממה על מנת לראות.

אחד המובנים לאחד מצלילי וסימני ''לי''הקיימים בשפה הסינית הוא עורקי אבן הירקן או שבילי התיחום של החלקות המוצפות של שדות האורז. קווי עולם אלו יוצרים ביניהם חלקות זוהרות של גביש או פני מים אשר המבדיל ביניהן הוא משך הזמן שבו הן לכודות בדרכן אל התמורות. זהו תפקידן של המילים כלוכדות רוח.

אני שוזר מיתר משורשים ומנסה להפיק צליל שהדהודיו ינתרו על בריכת העולם בדרכם אל האופק מספר פעמים גדול ככל האפשר. היוצר מחייך בידעו כי יצלול בחיוכו של היוצר.