הו מציל, מציל! / דוד מיכאלי

 הוֹ, מַצִּיל, מַצִּיל

הוֹ, מַצִּיל, מַצִּיל

קַח אֶת יָפְיִי בְּיָדֶיךָ

אֲנִי בַּת שְׁבַע עֶשְׂרֵה

וְהַשָּׁנָה הִיא נֶצַח וְאִמִּי נִרְגֶּזֶת

וְגוּפִי מֻשְׁלָם, מֻשְׁלָם.

רִצְפַּת הַחוֹל הַלָּבָן,

מְרֻבָּעִים שֶׁל אוֹר

עַל קִירוֹת מֻצָּלִים

וְעוֹרִי זוֹרֵחַ

אֲנִי החָסָקֶה הֲכִי יָפָה

שֶׁתִּרְאֶה, אַתָּה יוֹדֵעַ.

חֲתֹר בִּי, הוֹ מַצִּיל,

מַצִּיל!

גַּלִּים כְּבֵדִים

שׁוֹטְפִים אֶת כָּל חוֹפַי

צַעֲצוּעִים מְנַצְנְצִים

בְּקִיר הַגַּל בְּתוֹךְ עֵינִי

וּכְשֶׁתִּרְאֶה אוֹתִי לְאַחַר זְמַן רַב

תִּהְיֶה לְךָ הוֹכָחָה

שֶׁהָיִית אֱלֹהִים לְרֶגַע

כַּאֲשֶׁר נָגַעְתָּ בְּיָפְיִי

הוֹ, אֵיזֶה יֹפִי.