יומן ריצה 2
טור מספר 6
מרחק: 8:12 ק"מ זמן: 44:15 קצב: 5:27 דופק ממוצע: 1143
מסלול: חוף תל אביב
המעבר לשעון חורף הוציא את הבית מדעתו. הילדים נשארו לישון עד מאוחר, ואז קמו באמצע הלילה ולא נרדמו, ואז קמו שוב כשהתעוררתי לרוץ. בחוץ היה אור נעים של שחר ורעננות של אחרי הגשם, אבל הרגשתי בעיקר אשמה שהשארתי את ד'לבד עם המהומה של הבוקר, אחרי שגם בלילה היא היתה ערה במשך שעתיים.
אומרים ריצה למרחקים ארוכים היא עניין שאדם עושה עם עצמו. צריך כח רצון והתמדה וסבלנות ומשמעת עצמית וזה וזה. מה שפחות מספרים זה מה שהריצה עושה לאחרים. אני רץ מרתון כל שנה כבר יותר מעשור. זה אומר תוכנית אימונים אינטנסיבית מספטמבר עד ינואר-פברואר בערך. פעם הייתי רץ בערב, אז שלוש פעמים בשבוע נעלמתי בשעות הקריטיות שלקראת המקלחות-ארוחות של הילדים. כשהנהגנו ארוחות משפחתיות והילדים התחילו לישון לילות שלמים, עברתי לרוץ בבקרים. ד', שאוהבת כמו בני אדם נורמליים ללכת לישון מאוחר ולקום רק כשצריך להתחיל את היום, היתה צריכה להיות בכוננות משש בבוקר. עכשיו אני קם כל כך מוקדם שאני חוזר לרוב לפני שכולם מתעוררים, אבל תמיד יש מקרים כמו הלילה האחרון, שבהם הכל משתבש.
בשבתות, אגב, המצב גרוע יותר. במקום לקום עם הילדים ולטייל או לשחק, או סתם להימרח איתם במיטה או על הספה, אני יוצא לשעתיים-שלוש של ריצה. אחר כך אני פגר חסר תועלת למשך שעתיים נוספות לפחות. אני חושב לפעמים על כל הדברים שהיינו יכולים לעשות אם לא הייתי מוציא כל כך הרבה אנרגיה על ריצה: בטח היינו מהמשפחות שבחוץ כבר בשבע, עם סנדוויצ'ים וציידנית. היינו מטיילים בנחלי הגליל באביב, פותרים פאזלים בחורף, מגדלים גינת ירק ויוצאים לנסיעות אופניים למקורות הירקון. היינו לומדים ערבית ביחד, מתאמנים באוריגמי ומקימים להקת רוק. ועכשיו כל זה אבוד, עוד קורבן לאובססיה האידיוטית שגררתי את כולנו לתוכה.
אל תאמינו לאף אחד: מרתון זה לא התחביב הלא-מזיק לאנשים בריאים בגופם ובנפשם שמשווקים לכם, אלא עניין לאגומאנייקים ולאגואיסטים. אני מדלג לי בין השקיעות והזריחות, ומאחור מישהו צריך לאסוף את השברים. הדבר היחיד שאני יכול לומר להגנתי זה שכשאני לא רץ לאורך תקופה ארוכה אני נעשה עצבני ובלתי נסבל, ולדעתי כולם בבית מקווים שאני כבר אעוף החוצה.
*
לפני כמה שנים עזבתי את פייסבוק. היתה לי הרגשה שאני מבלה כאן יותר מדי זמן, ובנוסף החברים שלי איימו להפסיק להזמין אותי לפאב, ד'ניסתה להרוג אותי והילדים היו פותחים כל שיחה ב"אבל אל תסתכל בטלפון". לכן אני לא יכול לענות למגיבים לפוסטים האלו, אבל אני קורא את כל התגובות באדיקות. בכלל, אני לא מאמין לכותבים ש"לא קוראים תגובות". תגובות זה הדבר הכי חשוב שיש, אחרת היינו כותבים למגירה. אני גם מבטיח לענות לכל השאלות שאנשים מעלים, אם לא בטור מיוחד אז מדי פעם בסוף הטקסטים. אני רק מבקש לקחת בחשבון שאני מאמן ריצה גרוע מאוד. האדם היחיד שהצטרף אלי לריצות באופן קבוע נפצע מיד, באשמתי המלאה. אפילו בעצמי אני לא יודע לטפל, ולראייה הכאב הכרוני בברך ימין, שמלווה אותי בנאמנות כבר שלוש שנים.
מישהו שאל בטור הקודם מה אני חושב על ריצה עם מוזיקה. באופן כללי, אני חושב על זה את מה שאני חושב על ריצה בבגדים זוהרים, על נעליים חדשות או על מאמנים אישיים: אם זה מה שעוזר לך לצאת מהבית, אז אני בעד. הדבר הכי קשה בריצה הוא ההתמדה. קל לצאת לאימון אחד, קל יחסית להתמיד במשך שבוע. המוח שלנו מסוגל להתמודד עם אתגרים מזדמנים. אבל איפשהו בסוף החודש הראשון או השני זוחלת לראש השאלה: מה, עכשיו זה ככה כל החיים? הבקרים האלו? אף פעם לא נחזור להתבטל כל בוקר? הרי אם מפסיקים חוזרים לנקודת הפתיחה... אז מה בעצם הטעם להילחם בזה? אפשר לוותר על האימון הקרוב, ולפצות על זה בפעם הבאה... אפשר לעשות הפסקה קטנה ולהמשיך כשיתבהר. כשיתחמם. כשיתקרר. כשייגמר הפרויקט בעבודה. כשהילדים יגדלו. וזה וזה. ככה נכשלתי בהמון פרויקטים חשובים בחיים, מהתואר השני ועד הצמחונות.
כדי להצליח להתמיד בריצה צריך לחלק לנפש כל מיני פרסים. אפשר לצאת מחר במסלול אחר. אפשר לאכול אחרי זה משהו טעים. אפשר לקנות שעון ריצה מהמם. כל אחד והסם שלו. מוזיקה עובדת לדעתי על הרצף הזה. אני מעדיף לרוץ בלי מוזיקה, אבל אחרי כמה שנים הריצה שיעממה אותי והתחלתי לשמוע מוזיקה אלקטרונית. אחר כך עברתי לפודקאסטים. התחלתי מSerialועברתי באופן שיטתי על רשימות פודקסטים מומלצים (למגזין "אטלנטיק"יש רשימה שנתית מעולה).
בשנתיים האחרונות, כשהתחלתי לרוץ מוקדם מאוד, עברתי למוזיקה פסיכדלית, ובמיוחד לתוכנית של גיל מטוס בכאן 88, שמשודרת במקור בסביבות חצות. אין כמו לשקוע לאסיד טריפ מהסבנטיז, שנקטע כל חמש דקות בהודעות באוזניות על הקצב והמרחק שעברתי, באדיבות האפליקציה של נייק. לא מזמן ראיתי באינסטגרם שבוב וויר מהגרייטפול דד הפך גם הוא, בגיל 72, למטורף כושר, מה שאומר שאני לא היחיד שחושב ככה. בקיצור, כל אחד ומה שעובד לו – העיקר לצאת מהבית.