סונטות / ויליאם שייקספיר / עברית: דוד מיכאלי

ויליאם שייקספיר

סונט 65

עברית: ד.מ.

כָּךְ גַּם נְחֹשֶׁת, לֹא אֶבֶן, לֹא אֲדָמָה, לֹא יָם נְטוּל גְּבוּלוֹת, 

אַךְ עֶצֶב שֶׁל תְּמוּתָה חוֹלֵף עַל פְּנֵי כּוֹחָם,

כֵּיצַד בְּזַעַם זֶה יֹאחַז הַיֹּפִי אֶת טַעֲנָתוֹ,

וּפְעֻלָּתוֹ שֶׁל מִי לֹא תֶּחֱזַק יוֹתֵר מִפֶּרַח?

אוֹ! כֵּיצַד הִיא תַּעֲמֹד נְשִׁימַת דְּבַשׁ קַיִץ,

כְּנֶגֶד הַמָּצוֹר הַגַּס שֶׁל הֹלֶם הַיָּמִים,

כְּשֶׁסְּלָעִים שֶׁאֵין לִבְקֹעַ, אֶת חָסְנָם הֵם מְאַבְּדִים, 

לֹא חֹסֶן שַׁעֲרֵי בַּרְזֶל רַק זְמַן כָּלֶה?

אוֹ, הִרְהוּר מַבְעִית! הֵיכָן, וָאַיִן,

הַאִם מֵיטַב עֲדִי הַזְּמַן מֵעִם חָזֶה הַזְּמַן יִמּוֹג?

אוֹ מָה הַיָּד הַחֲזָקָה שֶׁאֶת חֶטֶף צַעֲדוֹ תּוּכַל הָשֵׁב?

אוֹ מִי אֶת הַשְׁחָתַת הַיֹּפִי הוּא יָכוֹל לִמְנֹעַ?

אוֹ! אַף לֹא אֶחָד, אֶלָּא אִם זֶה הַנֵּס יָכוֹל לִקְרוֹת

שֶׁבּוֹ בִּדְיוֹ שְׁחֹרָה אַהֲבָתִי תּוּכַל עֲדַיִן בְּהִירָה לִזְרֹחַ.

William Shakespeare

Sonnet 65

Since brass, nor stone, nor earth, nor boundless sea,

But sad mortality o’ersways their power,

How with this rage shall beauty hold a plea,

Whose action is no stronger than a flower?

O! how shall summer’s honey breath hold out,

Against the wrackful siege of battering days,

When rocks impregnable are not so stout,

Nor gates of steel so strong but Time decays?

O fearful meditation! where, alack,

Shall Time’s best jewel from Time’s chest lie hid?

Or what strong hand can hold his swift foot back?

Or who his spoil of beauty can forbid?

O! none, unless this miracle have might,

That in black ink my love may still shine bright.

ויליאם שייקספיר / סונט 116

ואל תתן לי להודות בכלולות של נפשות כנות

עברית: ד.מ.

וְאֶל תִּתֵּן לִי לְהוֹדוֹת בְּמַכְשֵׁלַת כְלוּלוֹת

שֶׁל נְפָשׁוֹת כֵּנוֹת; אַהֲבָה לֹא אַהֲבָה הִיא

אִם מִשְׁתַּנָּה הִיא אִם מוֹצֵא אוֹתָהּ שִׁנּוּי

אוֹ שָׁחָה לַהֲסָרָתָהּ עִם הַמֵּסִיר אוֹתָהּ. 

הוֹ לֹא, זוֹ נְקֻדַּת צִיּוּן קְבוּעָה

הַמִּתְבּוֹנֶנֶת בַּסּוּפוֹת וּלְעוֹלָם לֹא מִתְעַרְעֶרֶת;

זֶה הַכּוֹכָב לְכָל מַטֶּה-טַבַּעַת שֶׁל סִירָה שׁוֹטֶטֶתּ

שֶׁאֵין עֶרְכּוֹ יָדוּעַ אַךְ רָמָתוֹ נֶחֱשֶׁבֶת.  

אַהֲבָה אֵינָהּ שׁוֹטָה שֶׁל זְמַן, אִם כִּי וֶרֶד לֶחִי וּשְׂפָתַיִם

בְּתוֹךְ חֶרְמֵשׁ חוּגוֹ שֶׁל הַמַּצְפֵּן יָבוֹאוּ.

לֹא תִּשְׁתַּנֶּה הָאַהֲבָה בְּתַקְצִירֵי שָׁעוֹת וְשָׁבוּעוֹת,

אֶלָּא תִּשָּׂא זֹאת אַף לְסַף הָאֲבַדּוֹן:

וְאִם טָעוּת הִיא זוֹ עָלַי תִּהְיֶה הַהוֹכָחָה,

כִּי מֵעוֹלָם לֹא כָּתַבְתִּי, וְאַף אִישׁ אֵי-פַּעַם לֹא אָהַב.

Sonnet 116: Let me not to the marriage of true minds 

By William Shakespear

Let me not to the marriage of true minds

Admit impediments; love is not love

Which alters when it alteration finds,

Or bends with the remover to remove.

O no, it is an ever-fixèd mark

That looks on tempests and is never shaken;

It is the star to every wand'ring bark

Whose worth's unknown, although his height be taken.

Love's not time's fool, though rosy lips and cheeks

Within his bending sickle's compass come.

Love alters not with his brief hours and weeks,

But bears it out even to the edge of doom:

If this be error and upon me proved,

I never writ, nor no man ever loved.