כנגד ארבעה בנים
אמר שאיננו יודע לשאול:
גם הפעם, אבי, גם הפעם
את נפשי, שחזרה מעמקי השאול,
מלט מעברה וזעם.
כי קטנו המלים מהביע השאול,
כי למוות אין ניב שפתיים
ואני, שאינני יודע לשאול
כבד פה אנוכי שבעתיים.
כי צווייתי לנוד בדרכים ארוכות
לא חדווה, לא שלווה, לא מנוח.
כי צווייתי לראות ביסורי תינוקות,
על גוויות עוללים לפסוח.
כי היכו על עיניי מגלבי פרשים
וציווני עיניי לפקוח
זחלו אל לילי נחשים לוחשים
לא לנום, לא לחלום, לא לשכוח.
ואני לא ידעתי, הלי האשם
הבגדתי, המעלתי -
לא רשע אנוכי, לא חכם אף לא תם
ועל כן שאלות לא שאלתי.
ועל כן לא דרשתי נקם ושילם
ולא אח לי ולא מלאך לי
והגעתי אליך בודד ושלם
ואתה, אם תוכל, פתח לי.
*
אמר הרשע: אבי, אבי,
אינני חפץ לרחם,
כי יבשה דמעתי, ויקשה לבבי
בראותי מה עשו לכם.
בראותי את בתך הקטנה בדמה
מקמצת אגרוף פעוט
וריסיה נוגעים בעפר אדמה
ועינה משוועת: למות!
בראותי להקות של כלבים משוסים
בתינוק כחוש-בשר בן חמש;
בראותי הנסים מבתים הרוסים
אל השחור, אל הבור, אל האש.
ונדרתי להיות ערירי וחפשי,
אכזרי וצונן וזר
עד שבאו אלי מבקשי נפשי
ודיני, גם דיני נגזר.
אין מתום בנפשי, אין מתום בבשרי
השיגתני נקמת אדוני
והגעתי אליך בודד ונכרי
ואתה, הקהה את שיניי.
*
שבכל הלילות נדלקים כוכבים בשמיים
ותלויים הטללים על ענף כדמעות על ריסים.
שבכל הלילות נדלקים כוכבים בשמיים
ואנשי הערים מדליקים פנסים.
ושלווה עמוקה וברוכה אל עיניך ניבטת
בזיכרון הליבוב של חיוך ילדים ישנים.
שבכל הלילות דומיה, צפיה ורטט -
הלילה הזה כולו יגונים.
שבכל הלילות מול רקיע אפל וזחוח
מול ירח חולה הזיות ומול שביל החלב
מהלכים בגנים אפלים בין ביעות וניחוח
רפאים עגומים וגדולים של היום שחלף.
שבכל הלילות איזו יד זידונית מכוונת
את רוחי התמהה אל מירמת האורות הכבים.
שבכל הלילות ציפיה, דומיה ועננת -
הלילה הזה כולו כוכבים.
*
והאב על בריחים סגר הדלתות
ולא קם ולא פתחם -
ויכרע להביט אל עיניו המתות,
אל עיניו של הבן החכם.