מיתות ומעברות

עברית: דוד מיכאלי

תודה לסטיבן מור על המשובים ועל ערב שבו מצאנו את המלאך שאין לו אהבה נופל דרך עיניו של דילן תומס על צלב מהופך של מפציץ שטוקה צורח את ביאתו המבעירה בימי הדין של לונדון. אפשר להחליף את השם לונדון בשם שדרות. או עזה.

עַל כִּמְעַט בָּעֶרֶב תַּבְעֵרוֹת

שֶׁל כַּמָּה מִיתוֹת סְמוּכוֹת,

כַּאֲשֶׁר לְכָל הַפָּחוֹת מִישֶׁהוּ מִבֵּין יְקַר אֲהוּבֶיךָ

שֶׁתָּמִיד יָדוּעַ הָיָה כִּי עָלָיו לָלֶכֶת

לְבִיאֵי הַלֶּהָבוֹת שֶׁל נְסִיקַת נְשִׁימָתוֹ,

שֶׁל בְּנֵי הָאַלְמָוֶת רֵעֶיךָ

הַמְּקִימִים אֶבְרוֹת מִתּוֹךְ אֵפֶר נִסְפָּר

כְּדֵי לִירוֹת וּלְזַמֵּר תְּהִלָּתֶךָ,

זֶה שֶׁלְּבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת נִקְרָא לִמְנוּחָתוֹ יַגִּיעַ

מִבְּלִי לִדְעֹךְ לַחְדֹּל 

אֵין קֵץ לְמַכָּתוֹ 

בְּנִשּׂוּאֵי הַצַּעַר הַלּוֹנְדוֹנִי שֶׁל זָרִים רַבִּים.

עַל כִּמְעַט בָּעֶרֶב תַּבְעֵרוֹת

עֵת עַל שְׂפָתֶיךָ וּצְפָנֶיךָ,

מֻבְרָח, מֻתָּר, אֵרֵג זָרִים נִרְצָחִים,

אֶחָד אֲשֶׁר מַמָּשׁ אֵינוֹ יָדוּעַ,

כּוֹכַב הַצִּיר שְׁכֵנְךָ, שֶׁמֶשׁ שֶׁל רְחוֹב אַחֵר,

יִצְלֹל וָתוֹר לְדִמְעוֹתָיו.

יָסוּךְ בִּמְטַר דָּמוֹ בְּיָם הַזְּכָרִים

הַצּוֹעֵד אֶל מֵתֶיךָ שֶׁלְּךָ

וְנוֹשֵׁף אֶת כַּדּוּרוֹ אֶל מִחוּץ לִפְתִיל מֵימֶיךָ

וְטוֹעֵן אֶת גְּרוֹנוֹת קְנֵי הַיֶּרִי

עִם כָּל בְּכִי שֶׁהָיָה מֵאָז אוֹר

לָרִאשׁוֹנָה הִבְזִיק מֵעֵבֶר רַעַם מְחִיאַת עַפְעַף.

עַל כִּמְעַט בָּעֶרֶב תַּבְעֵרוֹת

שֶׁל מִיתוֹת וּמָעֳבָרוֹת

כַּאֲשֶׁר הַקָּרוֹב וְהַזָּר פְּגוּעִים עַל גַּלֵּי לוֹנְדוֹן

אֶת גַּל קִבְרְךָ לְבַדּוֹ בִּקֵּשׁ

אוֹיֵב אֶחָד, מִנִּי רַבִּים, אֲשֶׁר הֵיטֵב יוֹדֵעַ

אֶת לִבְּךָ הַמּוּאָר

בָּאֲפֵלָה שְׁמוּרָה, רוֹטֵט מִבְּעַד לִבְרִיחִים וּנְקָרוֹת,

יִמְשֹׁךְ אֶת הַבְּרָקִים

לִגֹּף הַשֶּׁמֶשׁ, בִּצְלִילָה, כָּנוֹן פִּתְרוֹנֶיךָ הַמָּאֳפָלִים

וּפָרָשֵׁי דִּין הָשֵׁב צָרוֹב

עַד כִּי אוֹתוֹ אֶחָד מֻקְצֶה מֵאַהֲבָה

אוֹרֵג אֶת קֵץ שִׁמְשׁוֹן שֶׁל גַּלְגַּל מַזָּלְךָ.

Deaths And Entrances

On almost the incendiary eve 

Of several near deaths, 

When one at the great least of your best loved 

And always known must leave 

Lions and fires of his flying breath, 

Of your immortal friends 

Who'd raise the organs of the counted dust 

To shoot and sing your praise, 

One who called deepest down shall hold his peace 

That cannot sink or cease 

Endlessly to his wound 

In many married London's estranging grief.

On almost the incendiary eve 

When at your lips and keys, 

Locking, unlocking, the murdered strangers weave, 

One who is most unknown, 

Your polestar neighbour, sun of another street, 

Will dive up to his tears. 

He'll bathe his raining blood in the male sea 

Who strode for your own dead 

And wind his globe out of your water thread 

And load the throats of shells 

with every cry since light 

Flashed first across his thunderclapping eyes.

On almost the incendiary eve 

Of deaths and entrances, 

When near and strange wounded on London's waves 

Have sought your single grave, 

One enemy, of many, who knows well 

Your heart is luminous 

In the watched dark, quivering through locks and caves, 

Will pull the thunderbolts 

To shut the sun, plunge, mount your darkened keys 

And sear just riders back, 

Until that one loved least 

Looms the last Samson of your zodiac.