נטלי גוטמן
לא תהיי טרויה,
פצע שכוח.
ארץ השפה, מקל הליכה,
היית כבר אודסה, ים לאדם,
ולא תהיי טרויה,
גוף הנתלים בשדרת פרחי נר הנספים
על העצים, ובכל הסתוים השירו אותך
בקשטאנים של חום, על בתי בוטיק
של אהבת אדם שעודם עומדים
כאן דום, כאדם בדם, בשפתך
שהיום כמעט ישראלית,
לא רוסית לא אוקראינית זורמת בים,
אותה עיר השורות העסיסיות לנשמה
בכל יהודה, ממלאה פצע אהבת אדם
בחלב מלוח, בידיעה שהייתה, ותהייה
כמו מאמא הגדולה.