על הקיימוּת בציוריו של לה־טוּר / אלדוס האקסלי / דלתות התודעה / עדן ושאול / נספח ד'

אלדוס האקסלי 

דלתות התודעה / עדן ושאול

נספח ד'
על הקיימוּת בציוריו של לה־טוּר

ז'ורז'דה לה טוּר היה בתחילה צייר החצר של הדוכס של מכורתו לוֹרן ואחר־כך של מלך צרפת. עוד בחייו זכה בכבוד מופלג, שאכן היה ראוי לו. אך עם עלייתו לשלטון של לואי ה־14 וצמיחתה וטיפוחה המכוון של "אמנות ורסאי"חדשה, אריסטוקרטית בנושאיה וקלאסית בבירור בסגנונה, המוניטין של אדם מפורסם לשעבר זה סבל מליקוי מאורות כה שלם עד שכעבור שני דורות אפילו שמו נשכח וציוריו ששרדו יוחסו לאחים נַאין, לאוֹנתוֹרסְט, לזוּרבּארַן, למוּרילוֹ ואפילו לוֵלאסקֶז. גילויו מחדש של דה לה טוּר החל ב־1915 והושלם למעשה ב־1934, כשהלובר הציג תערוכה מכובדת של "ציירי המציאוּת". לאחר התעלמות בת כשלוש מאות שנה, אחד מטובי הציירים הצרפתים שב ותבע לעצמו את זכויותיו.

ז'ורז'דה לה טוּר היה מאותם בעלי חזיונות מוּחצנים, שאמנותם משקפת נאמנה היבטים מסוימים של העולם החיצוני, אך היא משקפת אותם במצב של שינוי צורה, עד שאפילו העלוב בפרטים מתמלא במשמעות פנימית והוא התגלמות של המוחלט. רוב הקומפוזיציות שלו הן של דמויות הנראות באור הנר. נר יחיד, כפי שהראו קָרואג'ו והספרדים, יכול ליצור את האפקטים התיאטרליים ביותר. אך דה לה טוּר לא התעניין באפקטים תיאטרליים. בתמונותיו אין שום דבר דרמטי, שום דבר טראגי, פאתטי או גרוטסקי, שום תיאור של פעולה, שום פנייה אל סוג הרגשות שאנשים הולכים לתיאטרון כדי לשלהבם ואז לשכּכם. דמויותיו סטאטיות מעיקרן. הן אינן עושות דבר; הן פשוט קיימוֹת, כפי שפסל גרניט של פרעה קיים, או פסל של בּוֹדהיסַטְוָה מחְמֶר, או אחד ממלאכיו שטוחי כף הרגל של פְּיֶירוֹ. והנר היחיד משמש, בכל אחד מהמקרים, להדגיש את הקיימוּת האינטנסיבית אך נטולת הלהט הזאת. על ־ידי הצגת דברים רגילים באור בלתי רגיל חושפת שלהבתו את המסתורין החי, הפלא שאין לבטאו של עצם הקיום. כה מעט דתיות יש בציורים, עד שבמקרים רבים אי אפשר להחליט אם אנו עומדים מול איור לספרי הקודש או מול סקיצה של מודלים לאור הנר. האם ה'לידה'ברֵן היא הלידה בה"א הידיעה או רק אחת מני רבות? האם תמונת הזקן הישן תחת עינה הפקוחה של הבחורה היא מה שהיא נראית? או שזה פטרוס בכלא כשהמלאך הגואל מבקר אותו? אין כל אפשרות לדעת. על אף שאמנותו של דה לה טוּר משוללת כל דתיות, היא נשארת דתית במובן העמוק, במובן זה שהיא מגלה, באינטנסיביות שאין לה אח ורע, את האלוהות הנוכחת בכול.

מן הראוי להוסיף שכאדם, צייר דגול זה של פנימיות האלוהים היה כנראה יהיר, קשה, שתלטני באופן בלתי נסבל ורודף בצע. מה שמוכיח, פעם נוספת, שאין בהכרח התאמה מלאה בין יצירתו של אמן לאופיו.