הלילה האמריקאי של פרנסואה טריפו
מאת אגור שיף
הבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו (Francois Truffaut, 1932 – 1984) לא זכה לצפות בסרטו של וודי אלןמ- 2002 שנקרא, כמתבקש, סוף הוליוודי (Hollywood Ending). בסרטו של אלן, במאי הסרטים ואל וקסמן (בגילומו של אלן), לוקה בעיוורון פסיכוטי מיד עם תחילת צילומי סרטו ולפיכך אינו רואה דבר ממה שנעשה בשמו על ה"סט". אבל למרות עיוורונו וקסמן ממשיך לביים. כצפוי, התוצאה הינה אסון קולנועי שעתיד לתת את מכת המוות לקריירה הגוועת של וקסמן. וקסמן, שבינתיים מאור עיניו חזר, שרוי באבל. אלא שאז הוא מתבשר פתאום כי סרטו – אותו קישקוש סינמטוגרפי שיצא משליטה – הוכרז על ידי המבקרים בצרפת כיצירת מופת. "תודה לאל שקיימים צרפתים,"אומרת אלי, אשתו לשעבר של וקסמן. וכך מסתיים הסרט.
ה"הפי אנד"כאן הוא אכן "סוף הוליוודי". אולם וקסמן גיבור הסרט, זוכה לתהילת הצרפתים בזכות, ולא בחסד. וגם לא בטעות. משום שאלןכמו גיבור סרטו, מגלם בעשייתו הפורה את דמות הבמאי-"אוטר"האמריקאית האולטימטיבית (וככזה אגב, הוא לא פעם גם מרשה לעצמו ללקות בעיוורון).
ולפיכך הבדיחה על חשבון אניני הטעם הצרפתים, אותם אינטלקטואלים שכביכול יודעים למפות ולסנן את הוולגריות של התרבות האמריקאית, היא בדיחה ששולחת את הדהודיה שישה עשורים אחורה, אל סוף שנות החמישים בצרפת, אל חבורת "הגל החדש"ובמיוחד אל הדמות המרכזית בתוך החבורה הזאת: פרנסואה טריפו, האיש שטיפח ועמל ללא לאות על קיבוע מעמדו של במאי הקולנוע כ"אוטר". (אם כי אבי הרעיון היה המנטור שלו, אנדרה בזין).
הבמאי כ"אוטר", הינו יוצר קולנוע שיצירתו היא פרי רוחו הבלעדית, והיא מעוצבת על פי רצונו דעותיו ורעיונותיו האסתטיים, מרגע שנהגתה ועד לסופה כשהיא מוקרנת לקהל. ה"אוטר"הקולנועי דומה לסופר. כשם שסופר (אוטר, כלומר author ) יוצר יצירה ספרותית שהיא פרי דמיונו ומכונת הכתיבה שלו, והיא בעלת אלמנטים סגנוניים ותמטיים שמאפיינים את מכלול יצירתו, כך גם הטוטאליות של ה"אוטר"הקולנועי בתוך מסגרתו הסינמטוגרפית.
המופת של דמות "האוטר"בשביל קולנועני "הגל החדש"בצרפת של סוף שנות ה-50' (גודאר, שברולוכמובן טריפו) היה אלפרד היצ'קוק– שעד ל"גילויו"על ידי הכותבים בכתב העת הצרפתי לביקורת קולנועית קאייה די סינמה (Cahiers du Cinema), נחשב בדרך כלל ליצרן יעיל של סרטי מתח ותו-לא.
מבין האינטלקטואלים הצרפתיים שהפכו את היצ'קוק ואת יצירתו למושא הערצתם, טריפו היה החסיד הגדול והנאמן ביותר. הראיון המוקלט הארוך שערך איתו באולפני יוניברסל בקיץ 1962, (באמצעות מתורגמנית), ראיון שאותו הוציא כספר רב מהדורות (שנמכר עד היום), הוא ציון דרך חשוב במכלול יצירתו של טריפו לא פחות מסרטיו הגדולים (ארבע מאות המלקות, ז'יל וז'ים, המטרו האחרון, ילד פרא).
אם טריפוראה בהיצ'קוק מנטור, או לפחות מודל ל"אוטר", נכונה לו אכזבה מסוימת. היצ'קוק סירב להיכנע לתדמית שניסו להדביק לו הצרפתים הצעירים, וטריפו, על אף ההספק הכביר שלו, מעולם לא הצליח לפתח סגנון מזוהה משלו ולהישאר עקבי בתמות שבהן עסק או ברעיונות שניסה לפתח. הוא נשאר רחוק מאידיאל ה"אוטר", וגם בתחרות בינו לבין ז'אן-לוק גודארעל כתר ההוגה החשוב של דור "הגל החדש"– נחל הפסד.
אולם מסתבר כי הנגיעה בהיצ'קוקהגדול היתה רק תחנה ראשונה בפלירט הארוך והנואש של פרנסואה טריפועם אמריקה ובעיקר עם הייצוג של אמריקה בקולנוע. מפתיע לראות שהאיש המזוהה כל כך עם הפריצה הגדולה של הקולנוע הצרפתי בשנות ה-50'-60', שהיתה לו השפעה עצומה על אותו דור יוצרים שהתיימר להצמיח מחדש את הזהות האירופית שאחרי מלחמת העולם השנייה, היה קשור בעבותות לקולנוע האמריקאי הפופולרי, על אופיו הבידורי וכוונותיו המסחריות.
הפלירט הזה התחיל כמובן במצוקת ילדותו הקשה שממנה מצא מפלט בבתי הקולנוע של פריז מול סרטים אמריקניים: מערבונים, מלודרמות וקומדיות מוסיקליות. (במכתב הבקשה לראיון ששלח להיצ'קוקהכריז טריפו כי ראה את כל סרטיו "חמש – שש פעמים לפחות", והיצ'קוקביים אז את סרטו ה-48!)
כשפרנוסאה טריפו בגר והפך למבקר שימשה אותו החשיפה הקולנועית הנרחבת לתוצרת הוליווד בעיקר על מנת לגבש טינה כלפי יצירות קולנועיות שאי אפשר לזהות בהן היגד אישי. וזאת גם הייתה שאיפתו המוצהרת כשהתחיל ליצור סרטים משלו. אבל הוא הצליח לממש את השאיפה הזאת רק באופן חלקי מאד, ובעיקר בסדרה האוטוביוגרפית שהתחילה עם 400 המלקות, ושבה באופן קבוע הציב את השחקן ז'אן-פייר לאוכבן דמותו.
סרט מרכזי בסדרה האוטוביוגרפית הזאת, שנחשב גם לסרטו החשוב ביותר שלטריפווזכה בפרסים רבים (וביניהם גם אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר), נקרא לילה אמריקאימ-1973. בלילהאמריקאישוב מככב בן דמותו הקולנועי ז'אן-פייר לאו , הפעם בתפקיד כוכב קולנוע דועך, אלא שלצידו, הפלא ופלא, מופיע גם פרנסואה טריפועצמו, כבמאי סרטים שעסוק ביצירת מלודרמה. הכותרת "לילה אמריקאי"מתייחסת אומנם לשם המקובל בצרפת לטכניקת צילום שנקראת בעולם האנגלוסקסי "יום ללילה" (צילומי יום שהוחשכו באמצעות צמצם מצלמה סגור),אך היא גם רומזת על הזיוף האינהרנטי הבלתי נמנע שקיים תמיד בעשייה קולנועית, זיוף שבהזדמנות זאת משמש את טריפו לחשבון נפש יצירתי. ואכן לילה אמריקאיהמספר על הפקה קולנועית מסחרית, רצוף רמזים אוטוביוגרפיים והצהרות על העדפותיו הקולנועיות והתרבותיות של טריפו.
התחנה האמריקאית האחרונה בחייו הקצרים והגדושים של פרנסואה טריפוהיתה גם המפתיעה ביותר, ובעצם סיכמה בקלילות אירונית את הפלירט המתמשך של הצרפתי שמעולם לא למד אנגלית, עם הקולנוע הפופולרי, הבידורי, המניפולטיבי עד כדי וולגריות, שכל כך אהב ושתמיד כל כך רצה להתרחק ממנו. ב-1977 הציע סטיבן שפילברג, מלך ה"אוטרים"של הקולנוע ההוליוודי לטריפותפקיד משנה בהפקה הגרנדיוזית מפגשים מהסוג השלישי. זה היה תפקידו הקולנועי הראשון בסרט שלא הוא הגה כתב וביים. אבל כאן, על ה"סט"האמריקאי התעשייתי, כשהוא מוקף באנשי קולנוע דוברי אנגלית המרעיפים עליו חביבות מתחנפת על פי כל כללי הפרוטוקול האמריקאי, זכה טריפו במטאפורה המושלמת להתעלקותו על אלפרד היצ'קוקחמש עשרה שנים קודם: במפגשים מהסוג השלישי הוא מגלם מדען צרפתי, מומחה לעב"מים, שמוזמן על ידי הרשויות האמריקאיות לקחת חלק בחקירת אתר נחיתה של אוביקט מהחלל החיצון. ואולי המבט האירוני הזה, המבט הרטרוספקטיבי על ה"ילד הרע"שהוחרם על ידי פסטיבל קאן אבל מהר מאד הפך לחביבם של צופי הקולנוע הבורגנים, גרם לו במהלך צילומי מפגשים מהסוג השלישי,בין שוט לשוט, לכתוב את התסריט לפרק המתקתק הבא בסדרה האוטוביוגרפית שלו?
חייו של טריפו הגיעו לסופם באוקטובר 1984 בבית החולים האמריקאי של פריז. אבל זאת כמובן לא הייתה בחירה שלו.