את המלחמה חציתי מוגן בעיוורון. נוסע בין גברים ממתינים, תוקפים, נסים עם מרכבות קרב באדמה בים ובאוויר. צלילי מתכת מתגלגלת ומרסקת, רעם התבקעות הפגזים ונפצי הנשק האישי. החרבות היו מעופפות והולמות בשריון. בשר הדיונות היה חלק כמו בשרנו עד שנקרע, נערף, נשבר, נשפך, ניגר. אחיזתנו הייתה רותחת.
השינה הייתה מאיתנו והלאה. הלילה היה ירוק זרחן. המסכים בלילה היו אש נותבת לשמים. היינו ערים כפי שלא היינו מעולם. היינו עוורים כפי שלא היינו מעולם. היינו בחלום של קרב של תנועה של מהירות של חריקה של חום של דממה עם זבובים של עיניים פקוחות של מבטים ריקים של גברים צפים אל הערב האדום של ציון האל של הצייה. האל של החצייה. חזה ירושלים נשק לחזה תביי, חזה תל אביב נשק לחזה אלכסנדריה. ריח לאבק וריח לחום וריח למתכת וריח לשריפה וריח לבשר וריח לשתן וריח לצואה וריח לדלק וריח לפחד וריח לזעם וריח למוות. וריח לאהבה. חוט דק שבו אני אוחז את דרכי.
