שבוע 4 היום ה 25. 65 קמ רובן ירידות. התחיל קר נגמר חם.
עדיין בשוויץ אבל מרגיש ומדבר איטליה.
עם כל ההכנות, התובנות, העמדות, נסיון החיים - בסוף המציאות היא לא כמו חביתה שיוצאת כמו שאני רוצה. לאחר השיא המרגש אתמול, היום היה יום של התכנסות, שקט, הרפיה.
דקות רבות בהיתי במסך הטאבלט הלבן הריק, ושאלתי: על מה אכתוב? יש בי כל כך הרבה, שם בפנים, אך השאלה היא מה מתאים? לא הגעתי לתשובה, אז מוותר על מציאתה.
היה רגע מיוחד עבורי היום. מפגש אנושי חם ומחייך. באחת הירידות, עצרנו במפרץ מתחת לגשר עצום, להתבוננות החוצה על הנוף. במקום חנתה מכונית ואיש מבוגר מאד לידה. יזמתי קשר, הוא מדבר איטלקית, אני עונה בספרדית והידיים מסייעות לגישור והבנה. ששמע שאנו במסע אופניים ארוך, נכנס למכונית והוציא פנקס תמונות. שלף מתוכן תמונות שלו כרוכב תחרותי משנת 1967. דיבר הרבה על המאמן, שהוא כנראה אישיות ידועה, לא הבנתי את הפרטים, רק את הכוונה. הרגשתי את הגאווה בקולו עת סיפר על עברו. ביקשתי להצטלם איתו ועם התמונות. הוא נעתר בשמחה. נידב הרבה מידע על המשך הדרך וניכר היה שנוצרה אחווה אנושית שהרכיבה היא הדבק. נפרדנו ולאחר מספר דקות חזר עם רכבו, יצא ושאל: בן כמה אני לדעתכם? התשובה הראשונה שעלתה במוחי היתה: 67. אך מיד הבנתי שלא יתכן, שהרי אני בן 67. זה רק מראה עד כמה דפוסי חשיבה משפיעים על דרכי הראיה. הימרתי על 75 והוא חייך בסיפוק רב ואמר באיטלקית: 82. החיוך והסיפוק שלו מראים הרבה דברים. שמחתי שגרמתי לו קורת רוח וניפרדנו שוב כידידים.
כל זה קרה מתחת לגשר אוטוסטראדה ענק שאלפי מכוניות נעות מעל ראשנו, ואנחנו: עצרנו, נפגשנו, יצרנו גשר.
יצורפו לכתיבה זו 2 תמונות:
האחת בה אנו מביטים לאחור, אל עבר ההרים, המקום, החוויה ממנה באנו. כמה סימלי: יום לפני, עבר, והיום, הווה. לעצור. להביט אחורה, לאסוף ולסדר את שהיה.
הסתכלות אחורה חשובה היא, אך אני תמיד חושש מהמלכודת הטמונה בה. הסתכלות שהופכת להתרפקות, נוסטלגיה שכל חזרה אל העבר מעצבת, מעדנת ולעיתים משנה את העובדות והסיפור.
השניה תמונה משותפת עם תמונות העבר של האיטלקי המבוגר. בתמונה זו טמון סיפור אנושי, עבר שלו ועבר טרי שלנו. אלו נפגשו בדרך למספר דקות של שותפות, אחווה ושימחה.
אז מחר יום הרכיבה האחרון. הרבה רגשות בי נאבקים על קיומם, טוענים לבכורה וחשיבות. שונים והפוכים. שמחה ועצב, פרידה ומפגש מחודש, געגוע למה שהיה וגעגוע לחזרה הביתה, לרעייתי, משפחתי, חברי ועבודתי. עייפות של סיום, רעננות של התחלה, דאגה ותקווה, סיום והתחלה.
הולך לישון כשכל אלו חיים ונוכחים בי. אני זז הצידה, שיריבו, ישכנעו ואולי גם יחיו בשלום ביחד.
כשאקום אולי אמצא את דרכי, לגשר בין שהיה למה שיהיה.
